בינת אדם, שער איסור והיתר צה

1(עה) שאלה א' קיבל עליו ללמוד בכ"י שעור קבוע ואם יעבור ע"ז יתן קנס א' זהב לצדקה ועכשיו מתחרט כי לפעמים צריך ללמוד דברים אחרים ואין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ ובפרט שכוונתו היה רק כדי שיהיה מעומס ללמוד תורה ולא שילמוד דוקא שיעורים בספרים שקיבל עליו ונסתפק השואל אם הכל נדר א' וכיון שיתירו לו עיקר הנדר א"כ אין כאן נדר כלל או כיון שאמר בכ"י א"כ כל יום ויום הוא נדר בפ"ע וא"א להתיר הנדר עד שיחול ואם כן צריך התרה בכל יום ויום:

2תשובה הנה כעין זה כתב הש"ך ססי' רל"ט ס"ק כ' באדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר זה יפרע פשוט מספקא ליה לריב"א ואמנם הש"ך קיצר בהעתקת דברי מהר"ם מינץ ועיינתי בגוף התשו' שנשאל על א' שאמר בל"א (ווען איך ווער רייטן זאל איך געבן ק' זהו' לצדקה) ונתתרט וכ' השואל ומסתפק דס"ל דהוי נודר לצדקה וס"ל דנודר לצדקה אין לו היתר ואת"ל דיש לו היתר כיון שאינו חייב הצדקה עד לאחר שירכוב דהנדר מן ק' זהו' אינו חל עד שירכוב ואין מתירין נדר עד שיחול ואם כן א"א להתיר הנדר בפעם א' שהרי עדיין לא חל הנדר של הקדש וא"כ אחר כל רכיבה ורכיבה שאז חל הנדר מן הק' זהו' צריך להתיר נדרו או שמא כיון שתלאן זה בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכתב שכן מצא בשם ריב"א וע"ז השיב מהר"מ מינץ דבנודר לצדקה י"ל דאין לו התרה ומש"כ הפוסקים דנשאלין על הצדקה י"ל דמיירי שישלם לצדקה בדבר אחר שלא יהיה היזק לצדקה אך בנידון זה לא נדר לצדקה אלא שנדר שלא לרכוב אלא שעשה קיום והבטחה לקיים נדרו על ידי קנס כדי שיהיה הנדר שריר וקיים וכתב דע"כ דעת השואל שעוקר הנדר הוא נתינת הצדקה והרכיבה היא התנאי והוי כאלו אמר הרי עלי ק' זהו' להקדש אם ארכב ולכן נסתפק דכיון דאין מתירין עד שיחול הנדר ולכן צריך להתיר אחר הרכיבה וע"ז כתב מהר"ם דליתא דלא מבעיא אם אמר מתי שארכב אתן כו' א"כ בודאי הרכיבה הוא הנדר וזה חל תיכף ויכולין להתירו ואפילו אם אמר הרי עלי להקדש אם ארכב אזלינן אחר לשון ב"א ובודאי הרכיבה הוא הנדר וא"כ כבר חל הנדר ויכולין להתיר וכתב שאלו בא לידו שאלה זו היה מתיר:

3עוד כתב שם מהר"ם שאם כבר עבר ורכב ונתחייב להקדש לא מהני התרה דדוקא לענין שחוטי חוץ ושלא להתחייב מלקות משום שבועה מהני התרה אבל לענין בל יחל שכבר עבר הנדר ונתחיב לא מהני התרה לענין זה שלא יתן מה שנתחייב וצ"ל דכונתי דדוקא המקבל ונודר ליתן צדקה י"ל דמהני התרה שלא נתחיב אלא ע"י נדר זה אבל כאן שנתחייב מתורת קנס אמירתו לגבוה כו' וזולת זה לא זכיתי להבין דעתו על בוריו) ומה שנסתפק הריב"א כתב דאפשר לאו ריב"א חתם עליו ואי איתא מ"מ אין הפירוש כמו שעלה ע"ד השואל שלאחר הרכיבה יתיר נדרו כדי שלא יתן להקדש דזה ח"ו שא"א להתיר מיד אחר שנתחייב ומה שנסתפק לריב"א באדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר יפרע פשוט מה תקנתו כי און להתיר לו עד שיתחייב הפשוט ואם כן בכל פעם יצטרך להתיר ואם כן משמע דאדרבה קודם המעשה אין לו היתר ולאחר שעבר יש לו היתר ליתא דודאי בנידון דלעיל קודם המעשה יש לו היתר שהרי אינו נודר בפ"ע אלא שעשה זה תנאי לנדרו ועיקר הנדר הוא בלא יעשה המעשה כמו הרכיבה ויכולין להתיר לו ולאחר שעשה ונתחייב לא מהני היתר אלא ה"פ דמיירי שאמר הרי עלי שלא אעשה דבר זה ואם אעשה הרי עלי ליתן גם פשוט וא"כ הם ב' נדרים ונדר ב' דומה לאומר אם אלך יאסור עלי בשר שא"א להתיר הבשר עד שילך ואז חל הנדר וע"ז כתב דה"ה הכא דאין להתיר עד שיתחייב הפשיט ומספקא ליה לריב"א כיון דאמר בכל פעם שיעשה וא"כ הנדר ב' א"א להתיר עד שיעשה ואינו חל כלל עכשיו וא"כ אף כשיתיר נדר ראשון אין הב' ניתר שאינו חל ואם יעשה אזי חל ומסתפק כיון שאמר בכל פעם הוי כאומר שבועה שלא אוכל שבוע' שלא אוכל דלא חלה שניה עד שיותר הראשונ' וא"כ בכל פעם צרי' להתיר הנדר אחר המעשה או שמא כיון שאמר הכל בנדר א' אמרינן כיון שהותר מקצתו כו' עיין היטב במהר"מ מינץ דכונתו דדוקא אם עשה באיסור ס"ל למהר"מ דלא מהני התרה אבל זה שעושה בהיתר דומה לשאר נידר לצדקה דמהני התרה:

4וא"כ נידון דידן שכונת הנודר לא היה אלא משום שלא יבטל עצמו מתורה ולא כיון כלל ליתן צדקה וא"כ הכל נדר א' והצדקה היא תיקון של הלאו בל יחל וא"כ כבר חל עיקרו ויכולין להתירו:

5וא"כ שהרי כתב הר"ן בתשו' סי' י"ז והביאו הב"י בסמן רכ"ח ובש"ע סי' רכ"ט סעי' ה' דדוקא כשאומר בכל פעם אז צריך התרה לפי המנין שאמר בכל פעם ופעם אבל כשאומר הכל בשבועה א' שאומר וכן לעולם אעפ"כ לא יתרבה האיסור וע"ש בש"ך שאע"פי שמקצת איסורו עתיד עדיין לחול החכם עוקר הנדר ואם כן ה"נ כשיתיר נדרו אין כאן מיחוש:

6ודברי הש"ך שם לא הבנתי מנ"מ שהעתיק דברי מהר"מ מינץ שאם משום דמספקא ליה כיון שאומר בכל פעם יהיו נדרים מחולקים שדומה לשבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אם כן ק' היה לו להקשות מתשובת ר"ן הנ"ל ואי משום שאין חל עד שירכב היה לו להביא כל דברי תשובת מהר"מ שהוא לא כזה אלא שלא להקשו' על סברתו דלאחר שעשה לא מועיל היתר:

7עוד צ"ע בדברי מהר"מ דלמה הוסיף בדברי ריב"א שאמר הרי עלי שלא אעשה ואם אעשה הרי עלי לצדקה כיון דספיקו של ריב"א הוא כיון שאמר בכל פעם הוי כל פעם נדר בפ"ע וא"כ דברי ריב"א כפשוטו באדם שיקבל עליו בדעה מיושבת שכל זמן שיעשה דבר זה יתן צדקה והדמיון אדם עשיר ונדיב יאמר כל זמן שאוכל אתן צדקה וא"כ הצדקה הוא הנדר ואינו חל עד לאחר שיעשה וא"כ צריך כל פעם להתיר לאחר העשיה דכיון דהמעשה אינו אלא תנאי והנדר הוא הצדקה א"א להתיר עד שיעשה:

8ונידון שאילתו הוריתי לו וכך התרנו לו שתחלה פתח לו פתח מחמת שהשיעורים שקיבל עליו מבלבלים אותו מסדר לימודו ואין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ ולכן מתחרט ומן החרטה עשה פתח דאלו היה יודע שיתחרט לא היה נודר ואז התרנו לו נדר ראשון של סדר הלימוד:

9אח"ז אמר אולי לא ניתר בזה הנדר שנדרתי לצדקה ואם כן אני חייב מעבר מיום שנדרתי עד היום בעד כל יום א' זהב אזי מתחרט על הנדר של צדקה ועשה מן החרט' פתח שאילו הייתי יודע שאתחרט לא הייתי נודר והתרנו לו שנית (ואף שנדרי צדקה אין מתירים אלא מדוחק כיון שהשואל אינו עשיר ותלי ביה טפלי ויושב ולומד היינו' דוחקא) וליתר שאת לתקן הדבר מעבר ועל להבא שמא מה שנתחייב כבר לצדקה אין לו היתר בכן מסר מודעה לפנינו בז"הל אם לא הותר נדר של צדקה וא"כ חייב אני מעבר וגם להבא אתחייב אזי אני מ"מ שכל צדקה שאתן אני או אשתי וכן מה שאני מפרנס בני הקטנים וכן כל דבר שנקרא צדקה יהיה לתשלום נדר זה ולרווחא דמילתא בכל ער"ה או בכל עת שירצה יתיר לו נדר זה: