בינת אדם, שער הקבוע כ

1דין אם לאחר שנודע התערובות לקח או פירש לפנינו ממקום הקביעות אסור אלא דאם פירש לפנינו הוא פלוגתא בין הראשונים אם הוא איסור דאורייתא או מדרבנן אבל לקח לפנינו לכ"ע הוי מ"הת:

2הש"ך בס"ק כ"ב כתב בשם הב"ח דדוקא בלקח בפנינו הוי דאורייתא אבל פירש בפנינו הוי דרבנן. ולי צ"ע דהא קבוע ילפינן מוארב לו והא כשהרג את זה הרי הוא פירש וראוי ליזיל בתר רובא ואף על פי כן גלה לנו תורה כיון שפירש בפנינו או כמו שכתב המע"מ כיון דאדם שיש בו דעה ל"ש בו ביטול וזה חידושו והא התם לא דמי ללקח מקבוע רק כפירש בפנינו ואף על פי כן מקרי קבוע ומה' שהקשה הכו"פ מזבחים לפ"ז מ"ש פרשו מ' למקום א' דמותרין כיון דגזרת הכתוב שיהיה כמחצה ע"מ וא"כ הוי כתערובות חד בחד ואין כאן רוב ומ"ש מ' למקום א' דמותר ופירשו ס' למק"א דאסור בפירש לפנינו נ"ל דלק"מ לפי מה שכתב הש"ך בס"ק כ"ב כיון דחידוש הוא אין בו אלא חידושו דוקא כשהוא בעצמו ולא אמרינן דלהוי כנהפך היתר להיות איסור ע"ש וא"כ בהמיעוט הוי שפיר רק כמו ספק תערובות אבל ברוב דאמרינן איסורא ברובא הוי כידאי שיש בו האיסור ולא מחשב כלל לספק וא"כ כשנפלו למק"א הוי כתערובת ראשון ובפסחים י' ע"ב ד"ה ט' חניות שהקשה דהיכי מייתי ראיה מט' חניות דהוי ספק דאורייתא לבדיקה דאינו אלא מדרבנן ולכן כתב דאיירי לאכילה ואחר כך הקשה מ"ש נמצא בפי עכבר מנמצא ביד נכרי וע"ז תירצו דמיירי שלקח העכבר בפנינו ע"ש וא"כ אי נימא דדוקא לקח הוי דאורייתא אבל פירש בפנינו אינו אלא מדרבנן עדיין קו' ראשונה במ"ע דשמא דוקא לקח אדם הוי ספק דאורייתא ולכן אסור מה שאין כן בלקח עכבר בפנינו אינו אלא מדרבנן אע"כ דגם פי' בפנינו הוי דאורייתא. ובהגהת מיי' פ"ת מהל' מ"א כתב וז"ל אבל אם בפנינו פירש ולא הכרנו המקום אינו אסור מ"הת כדאיתא פ"ק דפסחים ע"ש בתוס' עכ"ל וצ"ע דלא מוכח מידי שם ולולא דמסתפינא הייתי אומר דטעות סופר הוא וצ"ל אסור מ"הת וכונתו דהכי מוכח מתוס' שם והיינו כמו שכתבתי וע"ש בהג"מ דמשמע להדיא דס"ל שהוא מ"הת:

3ואמנם הר"ן בפג"ה כתב להדיא דפירש בפנינו אינו אלא מדרבנן וצ"ע: