ברכת אשר על התורה, דברים א:כה

1רש"י ד"ה ויאמרו טובה הארץ, מי הם שאמרו טובתה? יהושע וכלב. ע"כ. כלומר היינו חושבים שהאמירה "טובה הארץ" מיוחסת לכל המרגלים הנזכרים בתחילת הפסוק, אלא שבספר במדבר (יג, לב) למדנו כבר שהמרגלים לא דיברו בשבחה של הארץ, אלא הוציאו דיבתה רעה ואמרו שהיא ארץ אוכלת יושביה, לכן מפרש רש"י שיהושע וכלב הם אלה שאמרו "טובה הארץ". והנה מיד אחרי זה (בפסוק כו) באה תוכחה לעם - "ולא אביתם לעלֹת ותמרו את פי ה' אלהיכם". מתבקש היה שלפני התוכחה לעם משה יזכיר את דבריהם של עשרת המרגלים. אי ההזכרה של דברי המרגלים מגדילה את גנותם של בני ישראל, והדברים תמוהים, שהרי סירובם לעלות היה בשל דברי עשרת המרגלים! (פ' דברים תשמ"ז)

2דומה שיש כאן חסר בריש הדברים והשלמתו בסופם - ראה פסוקים כה-כו לעומת פסוק כח, ובדומה לכך להלן פסוק לו (כלב) - פסוק לח (יהושע), ולא ידעתי מה בא הכתוב לומר בזה. (פ' דברים תש"ס) לפי "אור החיים" הק' על אתר, המילים "וישִׁבו אֹתנו דבר" רומזות לדברים הרעים שאמרו עשרת המרגלים, ולא רצה משה לחזור על הדברים שלא לעורר את הדין עליהם לאחר שכבר מתו (ראה שו"ע או"ח תרו, ג). וראה "דעת מקרא" על אתר שכתב: את דברי שאר עשרת המרגלים אינו מספר כאן, לפי שתכלית דבריו של משה היתה להוכיחם על חטאי הכלל, שחטאו הם, ולא על חטאי המרגלים היחידים. הערת הרב איתן שנדורפי שי': לשאלת ההבדלים בין המסופר בספר במדבר (פרקים יג-יד) למסופר כאן בספר דברים (א, כב-מו) הקדישה נחמה ליבוביץ את אחד מעיוניה לספר דברים (עמ' 15), ובתוך דבריה היא נדרשת לאי איזכורם של דברי שאר עשרת המרגלים בפסוקנו, ומביאה תשובתו של הרד"צ הופמן. לדבריו, בספר במדבר תיאר משה מה גדלו חסדי הבורא הדואג לטובת עמו, שסיכויי הצלחת השליחות יהיו טובים, שמראש לא ייכשלו בבחירת אנשים שאינם מהוגנים. אך כאן בדברי התוכחה משמיט משה פרט זה, כדי לא להקל על העם ועל כל איש ואיש את נטל האחריות. אילו היה מבליט את חשיבותם של השליחים, המרגלים, מוציאי דיבת הארץ רעה, היה שם בפי העם טענה מקובלת: אם אנשים נשואי פנים מספרים לנו שהארץ אוכלת יושביה, אם הם מדברים על לבנו לא לעלות - אנו מה פשענו ומה חטאנו? בחתימת העיון (עמ' 21) מסכמת נחמה וכותבת: כללו של דבר: מה שמשה רבנו עושה כאן הוא מתן אינטרפרטאציה (פרשנות) להיסטוריה הכתובה בספר במדבר. מראה הוא לבניהם של יוצאי מצרים, בניהם של אלה אשר לא זכו להיות בין באי הארץ באשמתם הם, כי כל פרט אחראי לחטאיו של הציבור. אל יטען הפרט ויאמר: מושפע הייתי על־ידי חברי, על־ידי הממונה עלי, על־ידי מנהיגיי; הוא, הממונה, המנהיג אחראי לתקלה ולא אני שאיני אלא בורג קטן באותה מכונה גדולה הנקראת ציבור, עם, אנושות, אין טענה זאת טענה - כל פרט אחראי למעשיו. ע"כ.