ברכת אשר על התורה, דברים כא:א

1"כי ימָּצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נֹתן לך לרשתה" וגו'. הרי שדין עגלה ערופה ממצוות התלויות בארץ הוא, ואף על פי כן לא ראיתי שמונים אותו בסוג מצוות זה, והוא עשה ולא לאו. וראה מה שכתבתי למעלה (יב, יט; יד, כז; יט, יד). (פ' שופטים תשנ"ח)

2וזה שאינו נוהג כיום, זה משום שצריך סנהדרין גדולה (סוטה מד ע"ב; רש"י להלן ב ד"ה ויצאו זקניך). וראה ראב"ע וחזקוני להלן (פסוק י). (פ' כי־תצא תש"ס)

3גם כאן עוזרת הגדרתו של מרן ה"חזון איש" את המצוות התלויות בארץ, כמצוות המתייחסות לגידולי הארץ, כפי שמסר לי ידידי הגאון הרב יהושע ישעיהו נויבירט שליט"א. (פ' שופטים תשס"ב)

4וראה במסכת סוטה (מז ע"ב): "משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה לפי שאינה באה אלא על הספק". ולכאורה קביעה זו - בטלה עגלה ערופה - היא תקדים חמור ביותר, וצריך לעיין בטעם הדבר. (פ' שופטים תשס"ד) לפי רש"י שם, ריבוי הרוצחים הביא לכך שאותם רוצחים סדרתיים כבר מוכרים לרשויות ואם כן הספק "מי הכהו" איננו עוד ספק גמור (מעין זה במאירי). הרש"ש מבאר בדעת רש"י שביטול דין עגלה ערופה נבע מכך שהפסיקו לדון דיני נפשות (ראה עבודה זרה ח ע"ב שמשרבו הרוצחים הפסיקו לדון דיני נפשות כדי לא לחייבם), ואם כן אין טעם לעשות מעשים שיסייעו לגילוי הרוצח, שכן ממילא לא ידונוהו. טעם נוסף מביא הרש"ש בשם התוספתא: נאמר לגבי עגלה ערופה "כי ימצא חלל באדמה". מפסוק זה דורשים - "כי ימצא" - פרט למצוי, לכן משרבו הרוצחנין ונעשה הדבר מצוי, בטלה עגלה ערופה.