ברכת אשר על התורה, דברים כא:י

1עניין יפת תואר, עיין תוספות קידושין (כב ע"א ד"ה שלא ילחצנה). לדבריהם, שיטת רש"י היא שבשעת המלחמה אסור לאדם לבוא על יפת התואר, אלא רק לאחר שתתגייר. ופירשו בשם רבנו תם שביאה ראשונה מותרת במלחמה אף קודם שהתגיירה, ורק ביאה שניה אינה מותרת אלא אחר שהתגיירה. ואיסור שלא ילחצנה במלחמה הוא שלא ילחצנה להתחיל במעשים האמורים בפרשה "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" וגו' במלחמה, אלא רק אחר שתבוא לביתו. אבל ה"פני יהושע" מפרש את דברי רש"י אחרת, שהאיסור הוא רק לבוא עליה במלחמה, אבל מותר לו לבא עליה ביאה ראשונה משהכניסה לביתו, אף קודם שהתגיירה. (תש"ה)

2זה שאין עוד מצוות שבהן מתחשבים ביצר הרע, לכאורה אין זה אלא משום האווירה המיוחדת של מלחמה שבה מותר ומצוה להרוג, וכל עיכוב קל בדרך עלול לסכן את הכלל כולו. לפיכך מותר החייל לאכול כל דבר ולפיכך מותר ביפת תואר, וכך כתב הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם ח, א-ב): חלוצי צבא, כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו 'ובתים מלאים כל טוב' ערפי חזירים וכיוצא בהן. וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו, אבל לא יבעלנה וילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו, שנאמר: "וראית בשביה אשת יפת תואר". ע"כ. (פ' כי־תבוא תשס"ד) וכך כתב בעל "אזנים לתורה" (בפסוק יא): הדברים תמוהים, הרי בכל דבר איסור יש סכנת יצר הרע, שמא יתגבר על האדם ויעשה באיסור, ובפרט בעריות, ואף על פי כן לא התיר הקב"ה את האיסורים כדי לפייס את היצר, ומה נשתנה יפת תואר? ויש לומר שאין זה פיוס ליצר הרע, אלא תרופה נגדו, שהרי למלחמה יוצאים רק אלה שאין בידם שום עברה ואפילו דרבנן... ומה זה קרה לנקי וצדיק שנפל ברשת טמן לו יצר הרע? אלא שהמלחמה השפיעה עליו לרעה... וכשיעשה זאת באיסור, הרי הוא איבד את "שיווי המשקל" הרוחני שלו, ונמצא ברשות יצר הרע להחטיאו שנית, כי עברה גוררת עברה, ולפיכך התירה לו תורה וכו'.

3רש"י ד"ה ושבית שביו, לרבות כנענים שבתוכה וכו'. ראה קושית "בעלי התוספות" על אתר ותירוצם. ועדיין קשה לשון היחיד ב"שביו", שהרי "על אויבך" בלשון רבים נאמר. (פ' כי־תצא תשל"א)

4אכן המעבר מלשון רבים ללשון יחיד תמוה, וראה תרגום אונקלוס, וראה "בעל הטורים" (במהדורות המדוייקות) הגורס אויבך (בלא יו"ד), ראה הערה (4) של ר' יעקב קופל רייניץ שי' במהדורתו, שם כתב: לדעת רבנו (בעל הטורים) כתיב "איבך" בלא יו"ד אחר הבי"ת, דהיינו יו"ד הרבים, ועל זה אמר הטעם שבמלחמת יחיד הכתוב מדבר וכו'. אבל כבר השיג על זה בעל "אור תורה" וכתב שלא דק רבנו בזה כי מה שאמרו במסורה "כי תצא למלחמה על איבך" חסר יו"ד, לא על זה אמרו, אלא על "כי תצא" קדמאה, דהיינו בפרשת שופטים (כ, א), אבל זה מלא יו"ד בכל הספרים חדשים גם ישנים אף על פי שמילת "ונתנו" וגם מילת "שביו" מורים לשון יחיד. ע"כ. וכן ב"מנחת שי". (פ' כי־תצא תשמ"ט) הערת ר' חזקי פוקס שי': יעויין כאן ב"מנחת שי" שכתב: ולא תקשי לך ממילת "ונתנו" ומילת "שביו" דמורים לשון יחיד, דאיכא נמי תרי אחריני דכוותיה: "יתנך ה' נגף לפני איביך בדרך אחד תצא אליו" (דברים כח, כה) "ועבדת את איביך אשר ישלחנו" (שם מח). ע"כ.

5"...אשת יפת תואר" וגו'. לכאורה היה צריך לומר: אשה יפת תואר, כלומר יש נסמך בלא סומך, ולכן באה דרשת הספרי (רש"י): אפילו אשת איש. יפה מבוארת דרשת חז"ל זו בדברי החזקוני על אתר, זו לשונו: ואם תאמר, מנא לן למדרש הא? אלא יש לומר, לא מצינו "אשת" שאינו דבוק, והוה ליה למיכתב "אשה יפת תואר", והשתא דכתב "אשת", שמע מינה למדרש, אשת איש הוא דאתא. ואם תאמר הא אמרינן (עיין סנהדרין נב ע"ב ותוספות ד"ה פרט לאשת אחרים) אין אישות לגוי, אלא סלקא דעתך אמינא, כיון שהיא אשת איש תאסר עליך אפילו אחר כל המעשים המוטלים עליך לעשות לה, משום דלבה נמשך אחר בעלה הגוי ומכרת היא בקריצותיו וברמיזותיו, ואיכא למיחש, קא משמע לן דאפילו הכי מותרת. ע"כ. (פ' כי־תצא תש"ס)

6על כל פנים יש לשאול אם פרשיה־מצוה זו שייכת גם היום או תהיה שייכת מתי שהוא. (פ' כי־תצא תשס"ו)