ברכת אשר על התורה, דברים כג:יא

1"כי יהיה בך איש" וגו'. קשה לי: מה מפריע חייל טמא טומאת קרי למערך המלחמתי, והרי אין זו אשמתו, ובלאו הכי עשוי כל חייל להיטמא בשדה הקרב. ועוד: הרהרתי בלבי אם ברמה העקרונית שייכת פקודת מטכ"ל בעניין זה היום. דיברתי על כך עם ידידי הגאון הרב יהושע ישעיהו נויבירט שליט"א. (פ' כי־תצא תשס"ב) באשר להפרעת הטומאה למערך המלחמתי כתב ר' אהרן מירסקי בסיכום הפרשיה ב"דעת מקרא": דרך העולם שבשעת מלחמה מתעקמות המידות של הבריות ומתקלקלות ונשחתות. ורצון התורה שלא יפרוש אדם מן המצוות שדבק בהן, גם בזמן שאין הימים כתיקונם ובשעות של סכנה ושפיכות דמים. על כן, טומאת שכבת זרע שהוזהר עליה בעת שלום, הוזהרו עליה גם בימי מלחמה, בפרשה הזאת. כדי שלא תהיה טומאה במחנה, לפי שהטומאה מסלקת את השכינה מלשרות בישראל. ע"כ. והוסיף הרב איתן שנדורפי שי': ועיין "מורה נבוכים" (ג, מא; עמ' שעב בתרגום הרב קאפח) שכתב: ממטרות התורה הזו, כפי שהודעתיך, הטהרה וההתרחקות מן הלכלוכים והטנופים ושלא יהא האדם כבהמות. ויש עוד במצוה זו חיזוק אמונה אצל הלוחמים בפעולות אלו כי השכינה שורה ביניהם, כמו שבאר בטעם הדבר, "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך", ושלב ענין אחר ואמר "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", להזהיר ממה שידוע ממיני השחיתות בין החיילים במחנות אם ארכה שהייתם מחוץ לבתיהם, לפיכך ציוונו יתעלה על מעשים המעלים על הלב השראת השכינה בינינו, כדי שננצל מאותם המעשים, לכך אמר "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר" וגו'. ואפילו בעל קרי נצטווה לצאת מן המחנה עד שיעריב שמשו ואחר יבוא אל המחנה, כדי שיהא מושרש אצל כל אחד כי המחנה כמקדש ה', ואינו כמחנות הגויים לשחיתות ולפשע והזק הזולת ולקיחת רכושם ולא יותר, אלא מטרתנו אנו תיקון בני אדם לעבודת ה' וסדירות מצבם. ע"כ.

2"כי תצא מחנה... מחוץ למחנה... מחוץ למחנה". בפסוק י מדובר על המחנה הצבאי. בפסוק יא הכוונה למחנה לויה (מקום חניית הלויים סביב קלעי המשכן). כלומר אסור לבעל הקרי להכנס למחנה לויה ובוודאי שאסור לו להכנס למחנה שכינה. בפסוק יב הכוונה היא שצריך לקבוע מקום המיועד להטלת מי רגלים מחוץ לכל שלושת המחנות. כך על פי "משכיל לדוד". אולם ראה ראב"ע לפסוק י ולפסוק יג והערה 52 שם. וצריך עיון. (פ' כי־תצא תש"ס)

3כששאלתי את הגאון ר' אביגדר נבנצל שליט"א, היפנה אותי לרמב"ן (לפסוקים י-טו), חזקוני (לפסוק יד) ו"משך חכמה" (לפסוק יא), לפיהם לא שייך דין יתד אלא כאשר יש במחנה ארון עם לוחות הברית, ואז אכן צריך מחנה לויה מסביב לו. (פ' כי־תבוא תשמ"ח)

4שאלתי גם את נחמה ליבוביץ והבטיחה לי תשובה. (פ' כי־תבוא תשמ"ח).

5כמו כן שאלתי את הרב עמיחי בן יעקב שי', את ר' רפאל בנימין פוזן שי' ואת ר' שמואל דוד שטינברג שי'. ובאשר לימינו אנו, מלשון רש"י "מחוץ לענן" נראה שמצוה זו שייכת דווקא בדור המדבר כאשר ענן הקיף את המחנה, אבל הרמב"ם מונה עניין זה כמצוות לא תעשה בספר המצוות שלו (לא תעשה עח), וראה הלכות ביאת מקדש (ג, ח), וגם ב"ספר החינוך" מונה עניין זה כמצוות עשה (עשה תקסה), וכותב "ונוהגת בזמן הבית", כלומר לא רק בדור המדבר. לפי זה נראה שרש"י כתב "מחוץ לענן" משום שכך היה בשעה שציוה זאת משה לישראל. (פ' כי־תצא תשנ"ד) הערת הרב איתן שנדורפי שי': עיין רמב"ם (הלכות מלכים ו, טו) שכתב שבין שיש עמהם ארון ובין שאין עמהם ארון נוהגת מצוה זו. ועיין גם ב"עינים למשפט" למסכת ברכות (כה ע"ב). הערת הרב יחזקאל פייגלין שי': בנוגע למצוות יד ויתד בזמננו נחלקו הפוסקים: הגאון הרב שאול ישראלי בספרו "ארץ חמדה" (ח"א עמ' סה) וכך מובא גם בספר "שבת ומועד בצה"ל" של הרב אברהם אבידן (עמ' לג) בשם ה"חזון איש", שמצוות יד ויתד נוהגות דווקא במלחמת כל ישראל על פי מלך וסנהדרין. ומובא שם שכך מביא גם הגאון הרב יוסף שלום אלישיב בשם ה"חזון איש" (ראה "באורין דאישא" לרב יצחק שילת). אף על פי כן, למעשה, הוא פוסק, גם בשם הרב אלישיב, שיש לנהוג דין יד ויתד גם בימינו (עמ' לז). כך נקטו גם הרב אליעזר יהודה וולדנברג ("הלכות מדינה" חלק ב שער ב, פרק ד) והרב שלמה זלמן מן ההר ("מורשה" ז עמ' 87), וכך הביאו באופן פשוט גם במספר ספרים המוקדשים להלכות הנוהגות בצבא: הרב שלמה מן ההר בספרו "דיני צבא ומלחמה" (סעיף 12), הרב זכריה בן שלמה בספרו "הלכות צבא" (שער ב, פרק ה), הרב יצחק קופמן בספרו "הצבא כהלכה" (עמ' פה) והרב מאיר שפיגלמן ("תחומין" חלק ט, עמ' 241) במאמרו "'יד ויתד' - היגיינה במחנה צבאי". יש לציין שגם הרב ישראלי, אחרי שכתב דעתו, סיים במילים "וצריך עיון בזה להלכה", וגם ה"חזון איש" בעירובין (ליקוטים סימן קיב, אות ו), כתב דבריו על דרך "אפשר...". כיוון שזו מצוה מדאורייתא, לא פשוט להקל בה.