ברכת אשר על התורה, דברים כג:ח

1"לא תתעב אדֹמי כי אחיך הוא" וגו'. ללמדך שאין אתה יכול לבחור לך משפחה - יש הנולד למשפחה עתירת ייחוסים ובעלת שם ויש הנולד למשפחה נטולת ייחוס ונטולת שם, יש שזוכה באחים צדיקים וישרים ויש שנאלץ להתמודד מול אחים תועים־טועים, והריהו מצווה "לא תתעב... כי אחיך הוא". (פ' כי־תצא תשנ"ז)

2"לא תתעב אדֹמי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". לגבי "לא תתעב מצרי" מבאר רש"י: "מה טעם, שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק". מה ראה רש"י להטעים דווקא לגבי מצרי? והרי המילים "כי גר היית בארצו" ברורות גם בלא פירושו, לא פחות מאשר "כי אחיך הוא". (פ' כי־תצא תשנ"ט) וראה "מנחת יצחק". לדבריו, רש"י בא לבאר שכוונת הכתוב "כי גר היית בארצו" על תחילת בואם למצרים - "בשעת הדחק", בשל הרעב, שאז הטיבו להם ופרנסו אותם וכלכלו אותם, ויש להכיר להם טובה, אבל על שנות השעבוד, אף שגם בהן היינו גרים בארצם, איננו צריכים כלל להכיר טובה, אדרבה, על כך הם מרוחקים ואסורים לבא בקהל כדלהלן.

3ומה ההבדל בין "לגמרי" (שנאמר באדומי) ולבין "מכל וכל" (שנאמר במצרי)? ועוד: לכאורה יכול היה להצמיד את שתי ההלכות ולטפל בהן בד"ה אחד. (פ' כי־תצא תש"ס) וראה "דברי דוד". לדבריו, מצד הסברא ראוי היה לתעב את המצריים שעינו את ישראל, יותר מאשר את האדומיים שלא עשו שום מעשה אלא לא הניחום לעבור דרך ארצם, לזה שינה רש"י בלשונו, שבמצרי כתב שבא הכתוב למעט שלא נחשוב שעלינו לתעבו "מכל וכל", אבל באדומי, גם לולא הכתוב לא היינו מתעבים אותו אלא "לגמרי" אבל לא "מכל וכל". וב"ספר הזכרון" כתב: לגמרי ומכל וכל עניינם אחד.

4על כל פנים ראיה גם מכאן שהכרת טובה היא מעין דאורייתא, כפי שאמר לי הרב דוד ברכפלד שי' בשעתו, כשדרשתי בנידון בשעת שמחה משפחתית. (פ' כי־תצא תשס"ב)

5וראה גם להלן רש"י (כו, ג ד"ה ואמרת אליו) "שאינך כפוי טובה". וכנ"ל. (פ' תבוא תשס"ב)

6זה מזמן אני שואל את עצמי, אם אין להחיל פסוק זה גם על גרמניה. והרי גרים היינו בארצם. ואין לי את מי לשאול כגון דא. (פ' כי־תצא תשס"ד)

7חז"ל דורשים: "פתח רבי יוסי בכבוד אכסניא ודרש, ...ומה מצרים... המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו... על אחת כמה וכמה" (ברכות סג ע"ב). ולא הבינותי קל וחומר זה, מי חייב כאן הכרת טובה מכח קל וחומר, בעל הבית המארח - משום שהוא מתברך, או התלמיד חכם המתארח. ולכאורה צריך עיון. (פ' כי־תצא תשס"ג)

8רש"י ד"ה בנים אשר יולדו להם דור שלישי וגו', ושאר האומות מותרין מיד. הא למדת, שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו... לפיכך אדום שקדמם בחרב (במדבר כ, יח) לא נתעב, וכן מצרים שטבעום, ואלו (כלומר עמון ומואב) שהחטיאום - נתעבו. ע"כ. מעין זה כתב רש"י למעלה (ה, ד"ה על דבר) והוא על פי ספרי. וקשה לי: (א) למה לו לספרי (ולרש"י בעקבותיו) למצוא טעם לאסור ביאת עמוני ומואבי לקהל ה', הרי הכתוב מטעים במפורש - "על דבר אשר לא קדמו אתכם" וגו'? (ב) טעם זה טוב לאסור מואב, אך עמון מאן דכר שמיה בעניין זה (בכל הפרשות המתארות את חטא ישראל בדבר בלעם - בלק, פינחס ומטות - לא נזכר שעמון החטיאו את ישראל, אלא רק מואב ומדין)? (ג) אם אמנם זהו הטעם, למה לא לאסור גם את מדין שהיו שותפים להחטאה זו? (ד) לפי פשוטו של מקרא, כיצד זה שיציאת אדום בחרב נגד ישראל, והשיעבוד והעינוי האיומים בידי המצרים, נחשבים לחמורים פחות מאשר אי־יציאה לקראת ישראל בלחם ובמים? (ה) ואם הקלו באדום משום קירבת המשפחה, הרי גם עמון ומואב קרובי משפחה הם? ועוד: מהם עתידות לצאת "שתי פרדות טובות" - רות המואביה ונעמה העמונית, ומטעם זה אמנם אסרה תורה עשיית אנגריא בהם (ראה בבא קמא לח ע"ב). כל זה צריך עיון גדול. (פ' כי־תצא תשמ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': לשאלה (א) נדרש הנצי"ב ב"עמק הנצי"ב" לספרי (כי־תצא דף רצה). לדבריו, התורה כתבה את הטעם הצדדי "על דבר אשר לא קדמו אתכם" וגו', כדי להכשיר את נקבות עמון ומואב לבוא בקהל, שכן מכח הכשר זה עתידות לצאת שתי נשים שיש להן חלק מכריע בתשועת ישראל - רות המואביה ונעמה העמונית (ראה יבמות עז ע"א). חז"ל הבינו מסברא שהטעם שכתוב בתורה אינו עיקרי. על כך מוסיף ה"באר יצחק": "והכתוב בא להסתיר הדבר הרע הזה מפני כבודן של ישראל".

9על שאלה (ב) משיב בעל ה"כלי יקר" (במדבר כה, יז). לדבריו, אף עמון החטיאו את ישראל, וזה שלא פרסמם הכתוב, זה מפני שלא הם פתחו בחטא (מעין דברי רש"י בספר בראשית יט, לג ד"ה ותשכב את אביה).

10על שאלה (ג) יש להשיב בפשטות שהמדינים נענשו מיד והושמדו, כמו שמפורש בפרשת מטות. ואמנם אנו מוצאים את המדינים שוב מאוחר יותר, למשל בימי גדעון (שופטים פרקים ו-ח), אך כבר כתב המהרז"ו (במדבר רבה כא, ד) שמדינים אלו הם אומה אחרת בעלת שם זהה.

11באשר לשאלה (ד) ראה סיכום הפרשיה ב"דעת מקרא" (עמ' שלה), זו לשונו: כאן מקום לשאול מה טעם הקלה התורה עם האדומים, ולא תבעה מהם למה לא קדמו את ישראל בלחם ובמים כדרך שתבעה מעמון ומואב. אלא, אדום, היה להם להשיב: מפני שהתחכם יעקב על עשו, והוציא ממנו את הבכורה, והערים עליו לקבל את הברכות. אבל על רדפו בחרב אחיו דחתה אותו התורה שני דורות, והועילה לו קרבת האחווה שלא נדחה עולמית. לא כן עמון ומואב, להם לא היתה תשובה למה לא קדמו. והם, היה להם להחזיק טובה לישראל, בשביל אברהם שעשה עמהם חסד, והם גמלו לישראל רעות, ואף גם זאת ששרשם רע. על כן נתעבו להיות דחויים מישראל דחיה עולמית. גם חמור היה חטא המואבים מחטא המצרים; שהמצרים חששו מפני ישראל שמא יתחברו עם אויביהם להלחם בהם ויגרשום מן הארץ. ואילו מואב ידעו שאין פניהם של ישראל להלחם בהם ולא לכבוש את ארצם, אבל גברה שנאתם, שלא רצו שיתיישבו ישראל בסמוך להם בסביבותם, ואף קראו לעם אחר, למדיינים, להיות להם במזימתם להרע לישראל. על כן נענשו, והמצרים נחונו. ע"כ.

12על כך יש להוסיף דבריו של בעל ה"כלי יקר" שכתב (בפסוק ה): על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים - פירש רש"י על דבר העצה שיעצו להחטיאכם. ודבר זה אינו מפורש במקרא! ועיקר חסר מן הספר! גם אין הדעת נותנת להרחיק שתי אומות בעבור שלא קדמום בלחם! אלא ודאי העיקר הוא בעבור שהחטיאום, ודבר זה מבואר במקרא שלכך לא קדמום בלחם ומים כדי שיהיו רעבים וצמאים מיגיעת הדרך, ועל־ידי זה בהכרח יאכלו מזבחי אלהיהן וישתו מצרצור (נוד) יין שלהם המרגילם לערוה, כדמסיק במסכת סנהדרין (קו ע"א). כי כל עייף ויגע לא יבקר בין אסור למותר, ואוכל ושותה מכל מה שנותנין לו. והקב"ה ידע כוונתם על זה האופן, על כן נתרחקו. לכך נאמר: "על דבר אשר לא קדמו", רצה לומר, על אותו דבר נסתר אשר אליו כיוונו במה שלא קדמום. ע"כ. נראה לעניות דעתי שדרשת חז"ל על החטאת עמון ומואב את ישראל מבוססת על צירוף המילים "על דבר אשר" הנזכר בכל התנ"ך עוד שלוש פעמים בלבד (פעמיים בספר דברים כב, כד ופעם נוספת בספר שמואל ב' יג, כב), ובכל שלוש הפעמים מתייחס האיזכור לגילוי עריות.

13שאלה (ה) שאל הנצי"ב (שם ב"עמק הנצי"ב" לספרי, כי־תצא דף רצה), זו לשונו: עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב - דאילו "על דבר אשר לא קדמו" וגו', הא מצרים ואדומים הוסיפו לחטוא בפועל! ואם משום האחוה, הא עמונים ומואבים אחים הם, כמו שאמר אברהם ללוט: "כי אנשים אחים אנחנו" (בראשית יג, ח)! אלא הטעם שהרחיקן הקב"ה מפני שנטלו עצה וכו'". כלומר מכח שאלה זו מוכיח הנצי"ב שעל כרחנו חטאם של עמון ומואב לא היה רק באי קבלת פניהם של ישראל, אלא בהחטאתם. וראה מאמרי "רות המואביה - לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" ב"הדר המועדים - ספירת העומר, חג השבועות" (עמ' 137). הערת ר' זאב נוימן שי': ועיין "אמה של מלכות" לרב יהושע בכרך (עמ' 104).