ברכת אשר על התורה, דברים כג:יד

1"ויתד תהיה לך על אזנך" וגו'. מלבד הציווי המעשי על הלוחם, שיהיה מצוי אצלו כלי לחפור בו לשם השמירה על נקיון המחנה וקדושתו, מוצאים כאן חז"ל (כתובות ה ע"א וע"ב) גם רמז לנקיון הרוחני הנדרש מן האדם: דרש בר קפרא: מאי דכתיב: "ויתד תהיה לך על אזנך"? אל תקרי "אזנך" אלא על 'אוזנך', שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעו באזניו; והיינו דאמר רבי אלעזר: מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות? מאי טעמא? אילימא משום דמחלקן, כל חדא וחדא למילתיה עבידא, דאמר מר: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גודל! אלא מה טעם משופות כיתידות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעותיו באזניו. תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יכוף אליה לתוכה. ע"כ. (פ' כי־תצא תשנ"א) יפים בהקשר זה דבריו של הגאון הרב שאול ישראלי בחתימת מאמרו "על טהרת המחנה הצבאי הישראלי" ("ארץ חמדה" ח"א עמ' סה), זו לשונו: בצד פשוטם של מקראות הללו הדנים בחיוב השמירה על הנקיון והטהרה החיצוניים של אנשי מחנה הצבא הישראלי, קיימת דרשת חז"ל על אותם כתובים, הבאה להעמידנו על חובת שמירת הנקיון והטהרה הרוחניים של איש המלחמה הישראלי. "ויתד תהיה לך על אזנך" - אל תקרי אזנך - אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו (כתובות ה ע"א). שכן שני הצדדים של הנקיון - החיצוני והפנימי, חשובים ביצירת האקלים המיוחד, שצריך לאפיין את המחנה הישראלי הלוחם. ואף שאזהרה זו של השמרות מקליטת דבר שאינו הגון אינה מיוחדת לימי מלחמה דווקא, והיא הדרכה קבועה לכל אדם מישראל, הרי היא מקבלת משמעות כפולה ומכופלת לחיל היהודי, כי לא ככל הגויים בית ישראל, ולא ככל הצבאות צבא מערכות ישראל! לא נוכל להתמודד עם האויב במובן כמותי ; לא נוכל להעמיד חייל מול חייל וטנק מול טנק; "כי אתם המעט מכל העמים". ורק אם הצבא הישראלי יצטיין בתכונותיו הפנימיות, בכוחו המוסרי, בטוהר הנפשי, ובלהט אמונתו באלהי ישראל ובקדושת עמו ישראל ילחם ויצליח. על כן גדולה היא התביעה מהלוחם הישראלי, כי השטן מקטרג בשעת סכנה (רש"י לפסוק י), ואם גם בזמנים נורמליים יש צורך בפיקוח מתמיד של האדם על צעדיו הוא, שבעתיים גדלה החובה בעתות מלחמה, כשמסגרות החיים והחברה הקבועים מתפרקים ומתפוקקים, "והיה מחניך קדוש". "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".

2"...וכסית את צאתך". ואם תאמר: הרי אוכלי המן לא היו צריכים לזה, ראה רש"י במדבר (כא, ה ד"ה בלחם הקלקל)? יש לומר: (א) התורה לא ניתנה רק לאוכלי המן. (ב) רמב"ן להלן (כט, ה) מבאר כי אכן גם אכלו לחם ממש - "כי בקצת העתים היה לישראל במדבר לחם, כמו שכתוב 'אכל בכסף תשבִּרני ואכלתי' (ב, כח) וכו'. ורמב"ן מוסיף שם: "ואפשר עוד... אבל בשנת הארבעים קרבו לישוב... ומן העת ההיא היו האדומים והמואבים מקדימים אותם בלחם ובמים, והיו גדולי ישראל קונים מהם ואוכלים לתענוג לא לצורך ולא לשבעה, ועיקר המחיה שלהם היתה במן". וזה קשה לי: וכי אכלו אפוא פת עכו"ם לתענוג? (פ' כי־תבוא תשמ"ח) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: עדיין לא נגזרה גזירה על פת עכו"ם.

3ראב"ע ד"ה וכסית, כי כל דבר נראה לעיניים והוא מגונה, יוליד דמות גנאי בנפש. ע"כ. זהו כלל שמצוה רבה לפרסמו. ומכל מקום, זה שנים הרבה שאני חוזר על כך לעצמי. אבל עתה קצת קשה, שהרי מן הפסוק הבא - "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך" ברור שזוהי הסיבה, יראת הכבוד הנדרשת לפניו יתברך ולא רישומי נפשנו, וזה קצת קשה על ראב"ע. (פ' כי־תצא תשנ"א)

4המצוות שבפרשיות ספר דברים במיוחד מעוררות את הצורך לערוך רשימה של כל המצוות שקשה לראותן מתקיימות כיום, מחמת שינוי המציאות או כל סיבה אחרת, אולי לכשירחיב. (פ' כי־תצא תשס"ו) וראה מש"כ אודות מצוות שונות: עבדות (שמות כא, ב); איסור שחיטת חוץ של קדשים (ויקרא יז, ה, ז); צרעת (שם ריש פרק יג); מעשר שני (דברים יד, כה); ערי מקלט (שם יט, ח); גואל הדם (שם יט, יב); עדים זוממים (שם יט, טז); אין צרין על עיירות של גויים פחות משלושה ימים קודם לשבת (שם כ, יט); אשת יפת תואר (כא, י); מתנות עניים (שם כד, יט, כא).