ברכת אשר על התורה, דברים כד:טז

1"לא יומתו אבות על בנים" וגו'. במסכת סנהדרין (כז ע"ב) לומדים חז"ל מפסוק זה פסול עדות קרובים, ועם זאת מעלים את הסתירה לכאורה בין פסוקנו לבין הפסוק "פוקד עון אבות על בנים", ומשיבים כי דור הבנים נענש על עוון אבותיו אך ורק אם הוא ממשיך בדרכם הרעה .

2בדרך אחרת מיישב רש"י את הסתירה בין הפסוקים, וכך כתב: "לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים. ואם תאמר בעוון בנים, כבר נאמר 'איש בחטאו יומתו', אבל מי שאינו איש מת בעוון אביו, הקטנים מתים בעוון אבותם בידי שמים". כלומר הקטנים שעדיין אינם 'איש' מתים בעוון אבותם .

3בדרך זו הסביר גם הרמב"ם (בהלכות תשובה ו, א): "והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים. בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו כמו שהודענו ראוי להפרע ממנו והקב"ה יודע איך יפרע, יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים, שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות כקניינו הן, וכתיב 'איש בחטאו ימות' עד שיעשה איש. ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה, ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא".

4דרך שלישית היא דרכו של רשב"ם. לדבריו, הציווי "לא יומתו אבות על בנים" נוגע לבית הדין, להם אסור להעניש את דור הבנים על מעשה אבותיהם , אבל הקב"ה, פעמים שהוא מעניש את הדור הבא בשל עוונות של דורות קודמים.

5ר"ע ספורנו מפרש פסוק זה לפי פשוטו על פי דברי הימים ב' (כה, ד), שם מסופר שאמציה לא הרג את בני העבדים (המורדים) "כי ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה' לאמר לא ימותו אבות על בנים" וגו'. כלומר לא לעשות כנהוג ולהרוג גם את בני המורדים במלכות. דומה שעצם הרעיון לנצל כתובים לפירוש תורה הוא גאוני בפשטותו, כי מי לנו מוסמך מהם. אך אם כן הוא, למה אין כולם מסכימים בדבר, הרי חזקה על רבותינו שידעו גם הם את פסוקי דברי הימים, ולמה פירשו שלא כמותם? (פ' כי־תצא תש"ס)

6בדרכו של ר"ע ספורנו הלך גם הרמב"ן (ב"משפט החרם". ראה "חידושי הרמב"ן השלם" למסכת שבועות, מכון התלמוד הישראלי, ירושלים תשל"ו עמ' רצו), ובדבריו הוא מלמדנו יסוד פרשני־דרשני חשוב: "כמה פנים של אמת לתורה", זו לשונו: "שאף על פי כן אין מקרא זה יוצא מידי פשוטו, דכתיב 'אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי' משמש הוא הכתוב לזה ולזה, בוא וראה שהרי רבותינו ז"ל דרשו 'לא יומתו אבות על בנים' בעדות בנים 'ובנים לא יומתו על אבות' בעדות אבות, ולא תחשוב שזו אסמכתא אלא עיקר הגמרא הוא, ומכאן יצא לקרובים שהם פסולים לעדות מן התורה (סנהדרין כז ע"ב), ואף על פי כן אין מקרא יוצא (נ"א אין בנו כח להוציא מקרא) מידי פשוטו, דכתיב 'ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות' (מלכים ב' יד, ו), הא למדנו שכמה פנים של אמת לתורה ". (ראה גם רמב"ן בשורש השני בספר המצוות, ושו"ת הרשב"א ח"א אלף קפה).

7נמצאנו למדים שאף על פי שהפסוק נלמד לפסול עדות קרובים, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולומדים ממנו אף לאיסור הריגת בנים בחטאי אבותם.

8מקור חשוב זה ראיתי בספרו של הרב יעקב אפשטיין שי' "חבל נחלתו" (ח"ג עמ' 326), שנדרש לפסוקנו ומסיים בשאלה ותשובה שכדאי להביאן, זו לשונו: "והנה מצאנו כמה וכמה מקרים או כמעט מקרים שבהם נהרגו אף טף ונשים של החוטאים. כן במרידה או בסיוע לה, אצל שבע בן בכרי שיואב עמד להרוג עיר שלמה - אבל בית מעכה. ובאנשי יבש גלעד שעברו על החרם ולא הצטרפו למלחמת פילגש בגבעה. ובני בנימין שלא דנו את אנשי הגבעה אשר השתתפו בפריצות וגלוי עריות. וכן ישראל רצו לעלות על שבטי עבר הירדן המזרחי כיון שחשבו שרוצים למרוד בה' על בנין במה ומזבח (יהושע כ״ב:י׳). וכן גדעון הרג את אנשי פנואל (שופטים ח, יז) על שלא סייעו לו במלחמתו במדין.

9ונראה לחלק בין דיני יחידים לדיני ציבור , בדיני יחידים לא מצאנו קטנים הנהרגים בעוון גדולים. אבל בדיני ציבור, הן בענישה של עיר הנידחת, הן במיגדר מילתא בדברים ציבוריים הנוגעים לעם כולו בהם על פי נביא או על פי בית דין הגדול או על פי מלך ישראל ניתן להמית אף את בני החוטאים. ע"כ. (פ' כי־תצא תשס"ד) הערת הרב איתן שנדורפי שי': ועיין ברמב"ן בסוף ספר ויקרא וב"העמק שאלה" לנצי"ב על השאילתות (סימן קמב סק"ט). והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א: ה"חתם סופר" כתב שלמלך יש רשות להרוג את משפחת המורד בו, ואמציה עשה לפנים משורת הדין.