ברכת אשר על התורה, דברים לב:ה

1רש"י ד"ה שחת לו וגו', כתרגומו, חבילו להון לא ליה. ע"כ. כלומר ישראל בחטאיהם גרמו נזק לעצמם ולא להקב"ה. (פ' האזינו תשנ"ו)

2ולכאורה עצם דברי תרגום אונקלוס תמוהים, שהרי הוא מתרגם "לו" - להון, ולתיבה "לֵיה" שלו אין לכאורה מקור. וראה "שפתי חכמים" (אות פ). (פ' האזינו תשנ"ט) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': לפי אונקלוס פסוקנו ממשיך את הרעיון שבפסוק הקודם: אין להטיל על ה' אשמה בשל חטאי האדם, שכן חטאי אדם הם פרי מעשיו בלבד. וכן פירש רש"י על פי גרסתו בתרגום. אולם פירוש רש"י מיוסד על גרסת "חַבִּילוּ לְהוֹן וְלָא לֵיהּ" שאינה כנוסחים שלנו (לָא לֵיהּ, ולא כרש"י: וְלָא לֵיהּ). כנגד זאת לפי נוסחנו לא ברור כיצד הוא פיסוק התרגום. האם: "חַבִּילוּ לְהוֹן לָא לֵיהּ" (שמשמעו: במה שחטאו שחתו לעצמם ולא לקב"ה) או: "חַבִּילוּ לְהוֹן. לָא לֵיהּ" כמסורת תימן (השחיתו עצמם, וכתוצאה מכך הם לא שלו). סיוע לקריאה השניה יש להביא מ"שִׁחֵת" המתורגם "חַבִּילוּ לְהוֹן", המעצים את חטאם.

3מטעם זה, להבלטת אשמת האדם, מתרגם אונקלוס כאילו נכתב "לא לו" (לָא לֵיהּ) בניגוד לנוסח המסורה "לו לא". (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)

4רש"י ד"ה בניו מומם, מומם של בניו היה, ולא מומו. ע"כ. לא ידעתי מה מוסיף רש"י בדיבור זה על האמור בקודמו. (פ' האזינו תשנ"ט) וראה "לפשוטו של רש"י". לדבריו, רש"י מבאר "בניו מומם" כעין הקבלה ל"שחת לו לא". בדיבור הקודם ביאר רש"י את המילה "בניו" והסביר שמעלת ישראל בהיותם "בניו" של ה' היא הגורמת שהעבירות נחשבות להם מום והשחתה. כלומר "בניו" מקביל ומפרש ל"שחת". ואילו בדיבור זה מפרש רש"י "מומם" כמקביל ל"לו לא" - מומם ולא מומו.

5רש"י ד"ה ופתלתל, ...כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות הגדיל. ע"כ. כלומר הפתיל הוא חוט דק שאותו כורכין מסביב לגדיל, שהוא דבר עבה יותר. (פ' האזינו תשנ"ג)

6והנה להלן (פסוק ט) הוא אומר: כחבל הזה שהוא עשוי בשלושה גדילים! (פ' האזינו תשנ"ג)

7גדל פירושו קלוע, ראה דברי אברהם אבן־שושן במילונו וראיותיו שם. (פ' האזינו תשנ"ו)