ברכת אשר על התורה, דברים לג:ב

1רש"י ד"ה וזרח משעיר למו, שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה... הופיע מהר פארן, שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו. ע"כ. והנה רש"י משנה כאן מדברי מקורו שהוא הספרי, כי שם מדובר במפורש שלא על בני עשו וישמעאל בלבד נגלה הקב"ה "אלא על כל האומות", ובהמשך "...לא היתה אומה באומות שלא הלך ודבר ודפק על פתחה, אם ירצו ויקבלו את התורה" וכו'. וראיית הספרי היא מתהלים (קלח, ד) "יודוך ה' כל מלכי ארץ, כי שמעו אמרי פיך". וצריך עיון. ועוד: השאלה מה היו תולדות ישראל ותולדות האנושות, אילו אמנם קיבלה אומה אחרת תורת ה' זו, נראית ספקולציה ריקה. האם באמת ובתמים האפשרות היתה קיימת, האם חופש הבחירה של האומות בדבר היה מלא? (פ' וזאת־הברכה תש"ן) על שאלה זו משיב המהר"ל ב"חידושי אגדות" על מסכת עבודה זרה (ב ע"ב), זו לשונו: "כי התורה היא מצד ה' יתברך, לכך היא שייכת לכל, כי התורה היא החכמה העליונה ושייכת לכל האומות, רק מצד המקבל שייכת לישראל דווקא, אבל מצד התורה עצמה - אין גבול אליה, והיא מונחת לפני הכל... אם יש כאן מקבל". ובספרו "גבורות ה'" (פרק עב) כתב: "הבעל חי ממאן לקבל השכל מצד שאין הכנה לו לזה, ולא נמצא הכנה באומות לתורה, כי אם בישראל שיש להם הכנה". וראה דבריו בספר "תפארת ישראל" (פרק א ד"ה בפרק קמא דעבודה זרה).

2ומעין לשון הספרי גם לשון תנחומא (וזאת־הברכה ד) - "...שהחזיר הקב"ה את התורה על כל האומות ולא קיבלוה" וכו'. ועדיין קשה: למה רש"י כאילו מצמצם את זכות עם ישראל שקיבלו דבר שרק שני עמים סירבו לקבלו, ולא דבר שכל אומות העולם סירבו לקבל. ואמר לי נחמיה שי' ששני אלה - עשו וישמעאל - היו בכוח הקרובים לקבל התורה יותר מיתר האומות, שהרי בני אברהם אבינו ע"ה הם, וכאילו אומר, ואפילו הם לא קיבלוה, קל וחומר האחרות. (למחרת יום הכפורים תש"ס) וכן ב"גור אריה".

3"...מימינו" וגו'. תרגום אונקלוס: כתב ימיניה. תרגום זה של אונקלוס תמוה, שהרי מאפיין אותו דווקא ההימנעות מכל ביטוי אנושי כלפי שמיא. והדבר צריך עיון. (י"ד בתשרי תשנ"ג) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': ביחס לתרגומי לשונות ההגשמה יצא הרמב"ן בפולמוס גדול כנגד הרמב"ם. לדעת הרמב"ם בתרגום אונקלוס פועל עקרון אחד בלבד: הרחקת ההגשמה. אולם רמב"ן סבור שגישת הרמב"ם דחוקה; אונקלוס התחשב גם בתורת הסוד ולכן לא נמנע לפעמים מתרגום מילולי ללשונות הגשמה. כדוגמה לביאור דחוק של הרמב"ם, הצביע רמב"ן על תרגום אונקלוס לפסוק "כְּתֻבִים באצבע אלהים" (שמות לא, יח) "כְּתִיבִין בְּאַצְבְּעָא דַּה'", שנתבאר ברמב"ם (מורה נבוכים א, סו) כלשון מושאל: כוונת אונקלוס אינה ל"אצבע" כפשוטה אלא לכלי שבאמצעותו נכתבו הלוחות. אולם רמב"ן (בראשית מו, א) שלל פירוש זה ובין היתר הסתמך גם על תרגום פסוקנו באמרו: "ומה שתירץ בו הרב כי ישים אונקלוס האצבע כלי נברא אשר פִּתֵּחַ הלוחות בחפץ הבורא, איננו אמת. כי הנה 'מימינו אש דת למו' - 'כְּתַב יַמִּינֵיהּ', ולא פחד מן הימין הכותבת שתורה על גשמות. וכן מן האצבע. ועוד תרגם (שמות טו, יב 'נטית ימינך') 'אֲרֵימְתְּ יַמִּינָךְ', ואמר (שם פסוק ו 'ימינך ה' תרעץ אויב') 'יַמִּינָךְ ה' תְּבַרַת סַנְאָה'". כלומר, כשם שאין תרגום אונקלוס נמנע מלתרגם יָמִין בתרגום מילולי, אף על פי שהכוונה ליד ימין שהיא אבר גוף - כך גם "אַצְבְּעָא דַּה'", מורה על אצבע כפשוטה. ועיין עוד בנספח "תרגומי ההגשמה" (פרשגן לבראשית, עמ' 926-924). (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)