ברכת אשר על התורה, דברים ו:ז

1רש"י ד"ה ושננתם, לשון חידוד הוא, שיהיו מחודדים בפיך וכו'. ד"ה לבניך, אלו התלמידים וכו'. ולהלן (יא, יט ד"ה לדבר בם) כתב: משעה שהבן יודע לדבר, למדהו "תורה צוה" וכו'. וביקש הרב דוד סמסון שי' לומר, במסיבת סיום "תלמוד תורה מורשה" של חזי שי', כי "ושננתם" הוא ציווי למלמד, ואילו "ולמדתם" הוא ציווי לאב, ואכן זה הולם יפה את מלות המקראות, אבל קשה לקבל שהציווי הראשון יהיה מופנה לרב־למלמד, בשעה שגם מבחינה עניינית "למדהו תורה צוה לנו" מתחיל בגיל חינוך וזה ודאי קודם לשינון. ועוד: היכן הציווי על הלומד עצמו? כל העניין צריך עיון. (פ' מסעי תשנ"ה) באשר לציווי על הלומד עצמו ראה מאמרו של הרב ש"י זווין "תלמוד תורה וידיעתה" ב"לאור ההלכה" (עמ' רמא) שכתב: חמישה פסוקים עיקריים נאמרו במצוות תלמוד תורה, וכל אחד מהם מורה על חלק מיוחד מהמצוה. ואלה הפסוקים "ולמדתם אֹתם את בניכם"; "ושננתם"; "ודברת בם" (שלושתם בפרשיות קריאת שמע); "ולמדתם אֹתם ושמרתם לעשׂתם" (דברים ה, א); "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ע"כ. לאחר מכן מבאר הרב זווין מהו הציווי הפרטי העולה מכל אחד מהפסוקים האמורים. וכך סדר הדברים:

2(א) "ולמדתם אתם את בניכם" - נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה "'ולמדתם... את בניכם' - ולא את בנותיכם" (קידושין כט ע"ב), מכל מקום חייבות ללמוד אותם דינים שהן חייבות בהם (רמ"א, יורה דעה רמו, ו בשם סמ"ג ואגור).

3(ב) "ושננתם" - מורה על הידיעה, וכך אמרו "'ושננתם' - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך..." (קידושין כט ע"ב), ואף על פי שעיקרו של "ושננתם" נאמר "לבניך", מכל מקום מ"ושננתם" למדנו גם שמצוה על האדם ללמד עצמו ("יראים השלם" רנח).

4(ג) "ודברת בם" - מורה על חיוב התמידי ללמוד תורה יומם ולילה "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". וכך אמרו: "'ודברת בם' - עשה אותם קבע ואל תעשם עראי" ו"השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר: 'ודברת בם' - בם ולא בדברים אחרים" (יומא יט ע"ב. וראה "שולחן ערוך הרב" הלכות תלמוד תורה ג, ה).

5(ד) "ולמדתם אתם ושמרתם לעשׂתם" - זוהי מצוות כל אדם מישראל ללמוד בעצמו (ראה רש"י קידושין כט ע"ב ד"ה דכתיב; רמב"ם הלכות תלמוד תורה א, ג ו"יראים השלם" תד).

6(ה) "והגית בו יומם ולילה" - אפילו אם הוא טרוד הרבה בפרנסתו ואינו יכול ללמוד תדיר, מכל מקום חייב לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה, אפילו פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית (ראה מנחות צט ע"ב; רמב"ם הלכות תלמוד תורה א, ח ו"שולחן ערוך הרב" הלכות תלמוד תורה ג, ד).

7ובאשר לאיחור הציווי על הלומד עצמו לאחר הציווי ללמד לאחרים ראה מאמרו של הרב אליעזר ולדמן "מהותה של מצוות תלמוד תורה" ("באר מים חיים" - זכרון לרב חיים יעקב גולדוויכט עמ' 56) שכתב: מתוך הסוגיה במסכת קידושין (כט ע"א וע"ב) מתברר, שמצוות תלמוד תורה מוגדרת כמצוה 'ללמד' תורה, ולא מופיע לכתחילה המושג 'ללמוד' ביחס לתורה... גם מוני המצוות וגם הפוסקים הולכים בעקבות חז"ל ומגדירים את המצוה 'ללמד' בתחילה, ורק אחר כך 'ללמוד' (ראה ספר המצוות לרמב"ם מצוה יא ו"משנה תורה" הלכות תלמוד תורה א, א-ג והלכה ח; ספר יראים לרבי אליעזר ממיץ סימן רכה וסימן רנד; סמ"ג לרבי משה מקוצי עשה יב; ומנגד סמ"ק סימנים כה-כו). ביחס להגדרה היסודית 'ללמד', הסביר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל כי מצוות תלמוד תורה היא במהותה המשכת התורה במשך הדורות, מאב לבנו ומרב לתלמידו עד סוף כל הדורות. הדבר הזה נעשה על־ידי לימוד התורה בכל הצורות. ליתר בירור נביא מדבריהם של חז"ל באותה סוגיה בקידושין: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות". דברים אלו של חז"ל מבטאים נכונה את ערכה המהותי של המצוה, שהוא המשכת התורה מקבלתה בהר סיני ומסירתה במשך כל הדורות. יש תמיד מקבל ויש תמיד נותן ולכן המצוה היא 'ללמד'. ע"כ.

8רש"י ד"ה לבניך, אלו התלמידים... שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם" (יד, א), ...שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם" וכו'. קשה לי: לשם מה חוזר רש"י על לימוד זה, באותו המשפט עצמו, ומה גם שהיחס בין ישראל לאביהם שבשמים לפחות בראייה ראשונה אינו מצטייר כיחס בין תלמידים לרבם. (פ' ואתחנן תשמ"ח) לגבי החזרה על הפסוק "בנים אתם...", אכן בדפוסים רבים ליתא. ובאשר ליחס שבין ישראל לאביהם שבשמים כתב רבי דוד פארדו בביאורו "ספרי דבי רב" על הספרי (לד) שה' יתברך נדמה כרב על שלימד תורתו בסיני.