ברכת אשר על התורה, דברים ז:כב

1"ונשל ה' אלהיך את הגוים" וגו'. כאן אין רש"י אומר מאומה לגבי הפועל "ונשל", ושלא כלמעלה (ז, א). (פ' עקב תשנ"ה) וראה מש"כ שם.

2"...לא תוכל כלֹתם מהר" וגו'. ראה מה שכתבתי להלן (יב, יז). (פ' ראה תשנ"א)

3"...פן תרבה עליך חית השדה". לא ידעתי מה סכנה בכך, שהרי בני ישראל באים במקום הגויים, כלומר אין הארץ נשארת שוממה אחרי השמדת גויי הארץ, ולמה אפוא תרבה חית השדה? אך שלום שי' אמר לי, מתוך ניסיון, שיישוב הוא תהליך הרבה יותר מתמשך מאשר כיבוש. לפי זה רק קשה, שמדברים בשבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה. אגב, מי קבע מטבע זה? (פ' עקב תשנ"ו)

4ואמר לי יהונתן שי', שהרי היו חייבים להשמיד את כל יושבי הארץ, ובשעה שעסקו במלחמה, היו מנועים מלעסוק בחלוקת הארץ וביישובה, לכן היתה סכנת בעלי החיים גדולה. (פ' עקב תשס"ו) וראה דברי רש"י על הפסוק "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה" (שמות כג, כט) שכתב: שממה - ריקנית מבני אדם, לפי שאתם מעט ואין בכם כדי למלאות אותה. ע"כ. הערת הרב איתן שנדורפי שי': הביטוי "שבע שכיבשו ושבע שחילקו" מופיע במקומות רבים בדברי חז"ל (כתובות כה ע"א; בבא מציעא פט ע"א; ערכין יג ע"א; נדה מז ע"א; ועוד). בשנים אלו לא מנו ישראל שמיטין ויובלות ולא נתחייבו במצוות התלויות בארץ (להוציא חלה, ערלה וחדש) ובאותן שנים עמד המשכן בגלגל. את המניין 'שבע שכבשו' למדו חז"ל מדברי כלב ליהושע, שנאמרו לאחר הכיבוש בשעה שבא כלב לבקש את חלקו בארץ ישראל (חברון): "בן ארבעים שנה אנכי בשלֹחַ משה עבד ה' אֹתי מקדש ברנע לרגל את הארץ... ועתה הנה החיה ה' אותי כאשר דבר, זה ארבעים וחמש שנה מאז דִּבר ה' את הדבר הזה אל משה אשר הלך ישראל במדבר ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמֹנים שנה" (יהושע י״ד:י׳, פסוקים ז, י). וכתוב שישראל נכנסו לארץ שלושים ושמונה שנה לאחר חטא המרגלים (דברים ב, יד), נמצא שכלב היה בן שבעים ושמונה בכניסתו לארץ ובן שמונים וחמש לאחר הכיבוש ומכאן עולה שהכיבוש ארך שבע שנים.

5לגבי מנין שנות החלוקה מביאה הגמרא שני לימודים. האחד - מסברא - "מדשבע כיבשו, שבע חילקו". וכבר הקשה מרן ה"חזון איש" (שביעית סימן ג אות לה): "מדשבע כיבשו שבע חילקו - כגון זה צריך רב, מה עניין כיבוש לחילוק" (וראה גם "אור הישר" ו"בן יהוידע" זבחים קיח ע"ב).

6והשני - מתוך חשבון השנים. נאמר בספר יחזקאל (מ, א): "בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הֻכתה העיר...". מפסוק זה עולה ששנת י"ד לחורבן בית המקדש היתה שנת יובל, שכן דרשו חז"ל (ערכין יב ע"א): "איזו היא שנה שראש השנה בעשור לחודש, הוי אומר זה יובל", ואם כן בית המקדש נחרב בשנת שלושים ושש ליובל, וזה עומד בסתירה לכאורה למה שידוע לנו שמזמן שנכנסו בני ישראל לארץ עד חורבן בית המקדש עברו שמונה מאות וחמישים שנה שהם שבעה עשר יובלות שלמים [ארבע מאות וארבעים שנה עד שנבנה הבית (שהרי הבית נבנה כעבור ארבע מאות ושמונים שנה מיציאת מצרים (מלכים א' ו, א) ויש להפחית מכך ארבעים שנה שהלכו במדבר) ועוד ארבע מאות ועשר שנה שעמד בית המקדש (יומא ט ע"א)], ומוכרחים לומר שמנין היובלות התחיל ארבע עשרה שנה לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ.

7לגבי שנות החלוקה, ראה אברבנאל ומצודת דוד (יהושע יח, ג). לדבריהם, החלוקה נמשכה זמן כה רב - שבע שנים - כי השבטים לא רצו שיחלקו את נחלתם, כי ידעו שאז יצטרך כל שבט לכבוש את חלקו לבדו, והם העדיפו לכבוש ביחד. כך עברו שבע שנים נוספות - שבהן עמד המשכן בגלגל - ומשבאו לשילה, גער בהם יהושע ושלחם לכתוב לו את הארץ ולחלקה. ואם נשאל: מדוע לא גער בהם קודם? אולי ראה יהושע שלבני ישראל לא היה אז די רצון להילחם לאחר שנלחמו במשך זמן כה רב והעדיף שהם ינוחו לפני המלחמות הבאות. ועיין במאמרי "ממתי מנו בני ישראל שמיטין ויובלות?" (ניצני שביעית, תשס"ט).