ברכת אשר על התורה, שמות יב:לד

1רש"י ד"ה טרם יחמץ, המצרים לא הניחום לשהות כדי חימוץ. ע"כ. וצריך לומר שגם מצות לא הספיקו לאפות, שהרי הוציאו "בצק". ואם כן הוא, כיצד ניתן להבין את דברי המכילתא שרש"י מביאם בד"ה משארתם - "שיירי מצה ומרור", כלומר שאכן אפו מצות? (פ' בא תשמ"ו)

2וראה להלן (לט) "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים" וגו'. ולכאורה זה סותר את המכילתא. ועוד קשה, הרי כבר נצטוו לאכול את הפסח על מצות, כלומר אפיית המצות (הלא־חמוצות) הוא עניין של לכתחילה, ולא בשל גירושם על ידי המצרים. ועוד, אם בבוקר (לכל המוקדם) יצאו (פסוק מ), כיצד זה שבצקם לא החמיץ במשך הלילה, ומה אכלו עם הפסח? (פ' בא תשמ"ז, תשנ"ח, תש"ס)

3והנה רש"י להלן (פסוק לט, ד"ה עוגות מצות) כתב: ...בצק שלא החמיץ קרוי מצה. (פ' בא תשס"ה) וראה דברי רבי יוסף קמחי (מובאים באבודרהם, סדר ההגדה ופירושה ד"ה מצה זו) שכתב: מה שנצטוו על מצות קודם לכן היה על שם העתיד, שהשם יודע העתידות, ידע שהיה להם לצאת ממצרים בחיפזון, ואפילו אם היו רוצים, לא היו יכולים להחמיץ בצקם, ציוה לאכול הפסח על מצות ומרורים, ולאכול שבעת ימים מצה. ע"כ. ואמנם מדברי הכתוב משמע שמה שלא הספיק בצקם להחמיץ היה מחמת החיפזון, אבל אם היו משתהים היתה עיסתם מחמיצה, והלא כבר בתחילת החודש נצטוו על איסור חמץ ביום ט"ו בניסן (טו)? על כך משיב בעל "שבלי הלקט" (סימן ריח עמ' 196): "פסח מצרים לא נצטוו על החמץ אלא לילה אחת". לכן, את העיסה, שהכינו כדי לאפות להם בדרך, כבר מותר היה להם לאפות חמץ, אלא שמחמת החיפזון לא הספיקה עיסתם להחמיץ. זכר לדבר נצטווינו לאכול מצה בפסח. נמצא, שקודם היציאה ממצרים אפו ישראל מצות כדי לאכול יחד עם הפסח, כפי שנצטוו. מלבד זאת, קודם היציאה הכינו עיסה נוספת כצדה לדרך, ואותה התכוונו לאפות חמץ - עיסה זו נאפתה לבסוף כמצה, כי לא הספיק בצקם להחמיץ כאמור. (ראה "הגדה שלמה" עמ' 196 ואילך. וראה מאמרו של הרב דני שוורץ "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?" בהגדת זכרון לאלקנה גובי הי"ד "לכתך אחרי במדבר" עמ' 184. הראני ר' גרשון באס שי') הוסיף ר' שמואל עמנואל שי' והעיר: רש"ר הירש אומר שהבצק לא החמיץ בגלל תנועתם הבלתי־פוסקת של נושאי הבצק.

4"משארתם צררת בשמלתם על שכמם" . לא ידעתי לשם מה בא תיאור מדויק זה של פרט בנאלי - כיצד נשאו את הצידה היחידה לדרך, ועל דברי רש"י - "מחבבים היו את המצוה" - קשה לי, שהרי היה זה בצק, ומכל מקום קשה, כיצד זה לא החמיץ. (פ' בא תשמ"ט)

5ועתה הבינותי שצריך לומר שמדובר במצות אפויות, כלומר שיירי המצות שאפו לליל הסדר. (פ' בא תש"ן)

6רש"י ד"ה משארתם, שיירי מצה ומרור (מכילתא). ע"כ. וראה רשב"ם (על אתר) המפרש "הוא הכלי שנותנים בו הבצק, וזה מוכיח - 'ברוך טנאך ומשארתך' (דברים כח, ה)", וכן מפרש ראב"ע. ומעניין שלא רשב"ם ולא ראב"ע העירו־פירשו כלום למעלה (ז, כח - על הפסוק "ושרץ היאר צפרדעים ועלו ובאו בביתך... ובמשארותיך"), ואילו על פירושו של רש"י כאן קשה משם, שהרי שם אי־אפשר לפרש כדבריו כאן, ומעניין שאף הוא אינו מעיר שם מאומה. (פ' בא תשמ"ט) וב"ספר הזכרון" מבואר שרש"י פירש מלת "משארתם" לפי מדרש חז"ל (מכילתא בא יג) שדרשוה מלשון "שארית יעקב" (מיכה ה, ו). ואינו מפרש כפשוטו שהוא עיסה או הכלי שלשים בו את העיסה, משום שבתחילת הפסוק נאמר "וישא העם את בצקו ", ומיד אחר כך נאמר "משארתם צררות", משמע שמדובר בשני דברים שונים. וראה עוד בספר "הבנת המקרא" כאן.