ברכת אשר על התורה, שמות טו:כב

1רש"י ד"ה ויסע משה, הסיען בעל כרחם וכו' (מכילתא). תמונת ישראל התאבים לכסף וזהב ואבנים טובות המצויים כאן קשה היא, שהרי זה עתה "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (מכילתא בשלח טו, ב). ועוד: מה צורך יש בביזה נוספת זו אחר ששאלו כלי כסף וזהב מיד המצרים ב"ביזת מצרים"? (פ' בשלח תשס"ד) על שאלות אלו משיב הגרא"י קוק בספרו עין אי"ה למסכת ברכות (ח"א אות קיד) אגב ביאורו את תכליתה של "ביזת מצרים", וזו לשונו: עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות. בטבע - הושפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. על־כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמידות העליונות. ע"כ. כך מבאר הרב את תכלית הביזה ומוסיף כי דבר ה' על שאלת הכלים בא בלשון בקשה ולא בלשון ציווי, להורות שריבוי הממון אינו התכלית, אלא רק אמצעי להרמת רוחם. בהמשך דבריו שם מבאר הרב לשם מה באה הביזה הראשונה אם ממילא לאחר מכן באה ביזה נוספת - גדולה יותר - "ביזת הים", וזו לשונו: ואף־על־פי שהיתה מוכנה להם ביזת הים, כדחז"ל שהיתה גדולה מביזת מצרים, יש לומר שזו גרמה הרדיפה שלהם, כדחז"ל "אמרו לוקינו ונוטל ממונינו" (מכילתא שמות יד, ה). או היה צריך גם־כן רוממות הנפש לקבל שפע המעלה של גילוי שכינה שעל ים־סוף, כדחז"ל, "ראתה שפחה על הים" כו'. ע"כ. נמצא אם כן, שמלבד המטרה הגדולה שבהרמת רוחו של עם העבדים, היה צורך למלא שתי מטרות נוספות, שבגינן באה הביזה הראשונה: (א) לגרום למצרים שירדפו אחרי בני ישראל. (ב) הכשרת נפשם של ישראל לקבל את גילוי השכינה המופלא שעתיד היה לבוא על הים.

2על סיבת התעכבותם של ישראל כתב רש"ר הירש על אתר, כי לא יכלו ישראל להפרד מגילוי השכינה לו זכו, ועל כן חפצו להשאר שם עוד ועוד. מה גם שלפניהם מחכה דרך של מדבר שממה, ומדוע יעזבו מקום מופלא זה בו קיבלו מחסה ומגן על ידי ה' יתברך וילכו אל היפוכו, וזו לשונו: "ויסע משה - ביטוי זה אין לו אח בכל שאר המסעות, ומשמעו שהיה צורך בדחיפה גדולה מן הרגיל כדי להניע אותם לשאת את רגלם משפת ים־סוף. אמת, די היה בניסים שראו על הים ובגבורת ה' שחזו שם בעיניהם, לעצור את רוחם ואת נפשם במקום הזה לאורך ימים. והרי עתה היה עליהם לנסוע מן המקום הזה, מקום שה' בכבודו ובעצמו נתן להם מחסה ומגן, אל אותו המדבר המתואר כנורא וכשומם בין המדבריות. לכן גם הביטוי: 'ויצאו' - הם עזבו מקום מחסה המוגן מסביב, ויצאו אל היפוכו". וראה דברי הגרי"ם חרל"פ בספרו "מי מרום" (ח"ה נימוקי המקראות) שכתב: אין זה (ההתעכבות לשם ביזת הים) סותר למה שכתב הזוהר (פרשת בא דף ס ע"א) שלא רצו ללכת מן הים מפני התגלות השכינה שהיתה שם, דהנה אמרו חז"ל (שבת צב ע"א): "אין השכינה שורה אלא על חכם, גבור ועשיר", ואף שטבע הדברים הוא שהעשירות מביאה לידי שכחת ה'... אין זה אלא מצד קלקול העולם, אבל לפי הסדר הנכון, מצד תיקונו של עולם, הדבר הוא להיפך, שדווקא על־ידי ריבוי העשירות וההרחבה, מגיעים לידי דבקות יותר עליונה בה' ולמדרגות יותר נשגבות בנבואה וכו'. עיי"ש. (הראני ר' גרשון באס שי')

3"...אל מדבר שור". תרגם אונקלוס: למדברא דחגרא. עדיין לא ברור לי, אימתי אונקלוס מתרגם שמות גיאוגרפיים ואימתי לא. וצריך לשאול את ר' רפאל בנימין פוזן שי'. (פ' בשלח תשנ"ז) והרי תשובתו: שמות גיאוגרפיים נמסרים בתרגום אונקלוס בארבע דרכים: (א) בהעתקת השם העברי ללא שינוי; (ב) במסירת השם העברי בתצורתו הארמית כגון "ירדן" - "ירדנא"; (ג) בתרגום אגדי־מדרשי כגון "בין פארן ובין תֹּפֶל ולבן" (דברים א, א) - "בְּפָארָן אִתַּפַּלוּ עַל מַנָּא"; (ד) בזיהוי המקומות באמצעות שמות שנהגו בימיו. וכבר הבחין רמב"ן בתופעה זו (בראשית מא, מה).

4רוב המקומות שבפרשת מסעי בני ישראל (במדבר ל״ג:א׳) וכן תחומי הארץ (שם לד, ג-יב) מתורגמים בדרך הראשונה. גם שמות גיאוגרפיים שבתוך ארץ ישראל נמסרים בשמם המקראי כגון "שכם" (בראשית יב, ו), "באר שבע" (שם כא, לא), "חברון" (שם כג, ב) ודומיהם. אבל בשני אזורים הסמוכים לארץ ישראל - באזור שמן הירדן מזרחה שהוכר על ידי יהודי בבל, ובאזור המדבר שבין ארץ ישראל למצרים או במצרים עצמה - מעדיף אונקלוס לתרגם שמות מקראיים כדרך שנקראו בפי דוברי הארמית בימיו, כדי לאפשר ליהודי הגולה להבין את הרקע הגיאוגרפי של המקרא. ממזרח לירדן, כגון: "חִדֶּקֶל" (בראשית ב, יד) - "דִּגְלָת"; "ארם נהרים" (שם כד, י) - "ארם דעל נהר פרת"; "אַרְגֹּב" (דברים ג, ד) - "טְרָכוֹנָא"; "הַבָּשָׁן" (במדבר כא, לג) - "מַתְנַן"; "אֲרָרָט" (בראשית ח, ד) - "קַרְדּוּ". וכן מדרום, בואכה מצרים: "חֲצֵרִים" (דברים ב, כג) "רְפִיחַ"; "צֹעַן מצרים" (במדבר יג, כב) "טַאנֵיס דְּמִצְרָיִם". (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)