ברכת אשר על התורה, שמות ב:יד

1רש"י ד"ה הלהרגני אתה אמר, ...שהרגו בשם המפורש. ע"כ. וראה רמב"ן על אתר המנסה לפרש, מנין ידעו הללו, שכך היה. אך אינו מנסה לפרש כלל, מנין ידע משה רבנו כזאת, והוא גדל בבית פרעה, וזה היה לו מגעו הראשון עם בני עמו. על כל פנים גדלותו של משה ודאי רואים פה. (פ' שמות תשמ"ח)

2רש"י ד"ה אכן נודע הדבר, כמשמעו. ומדרשו וכו'. כמשמעו - שהרי למעלה (פסוק יב) נאמר, "וירא כי אין איש" כלומר, נודע לו לפרעה בדרך מיסתורית. ומדרשו - כלומר אפשר גם להיפך, שדברי המדרשים שרש"י מביא שם (פסוק יב), מבוססים על פסוקנו, כלומר מכיון שהדבר נודע, הרי שראוהו בשעת מעשה, וממילא "וירא כי אין איש" אינו כמשמעו. ואם אמנם כדרך האחרונה, ניתן לראות כאן משהו מגדולת משה כבר בנעוריו - אין הוא אומר: עברים אלה שראוני בשעת מעשה, הלשינו עלי. (פ' שמות תש"ס)

3שם. ...ומדרשו (תנחומא י) נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך. ע"כ. ומאוד קשה לי. (א) אומה שלמה ראויה לגלות ארוכה בשל מעשה שני אנשים? (ב) והרי עדיין לא עשו מעשה דלטוריא, שהרי דברי רש"י בפסוק הבא (ד"ה וישמע פרעה) "הם הלשינו עליו" בהכרח היו אחרי דברי משה "אכן נודע הדבר" שאינם אלא קביעת עובדה שאמנם ראוהו הורג את המצרי. (ג) כלום רמתה המוסרית של אוכלוסיית כל העולם כולו - שבעים אומות - היתה כזאת שאפילו מעשה דלטורין לא התרחש בו, ועם ישראל הם היחידים שהוציאו פושעים־רשעים כאלה מקרבם? שאלתי את ר' משה ארנד שי' (במלון קראון פלזה בים המלח) וגם את ר' יהודה גרינשפן שי', אך תשובה לא קיבלתי. (פ' שמות תשמ"ט, תשנ"ב, תשנ"ג, תשנ"ט) על שאלה (א) ראה דברי "קול הרמ"ז" על מדרש תנחומא (י) שכתב: יש לדקדק וכי בשביל דתן ואבירם כל ישראל אינם ראויים לגאולה? ועוד קשה: שאמר לפיכך ברח למדין ועשה שם כ' שנה והיו ראוין לגאולה וכו', והלא דתן ואבירם לא עשו תשובה גם אחר כך? ונראה דבשעה שהרג המצרי לא היו שם דתן ואבירם, רק שאר ישראל, ואמר להם: הרי אתם משולים לחול ולא יצא דבר זה מפיכם. רק שישראל עברו על דבריו וגילו לדתן ואבירם, על כן אמר על כולם שאינן ראוין לגאולה. וכשברח למדין והיה שם, הרגישו ישראל שמפני לשון הרע שלהם ו[של]דתן ואבירם גרמו שברח משה ועשו תשובה והיו שוב ראוין לגאולה. ומהרב איתן שנדורפי שי' שמעתי שמסירה לשלטון גוי מרושע, כאשר ידוע כי דינו של הנמסר יהיה למיתה, זהו מעשה נתעב המעיד על קלקול חברתי שורשי שככל הנראה אינו רק נחלת בודדים בעם. על שאלה (ג) ראה "באר בשדה" על אתר שכתב: ויש לומר דשאני ישראל בזה משאר אומות, שהרי בישראל כתיב "שבעים נפש" (א, ה) ובעשו כתיב "נפשות" (בראשית לו, ו) וכיון שהם נפרדים זה מזה אינו נחשב להם הדלטוריא לכל כך חטא, מה שאין כן ישראל דכתיב בהם "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א' יז, כא) (מהרב איתן שנדורפי שי').

4ר"ע ספורנו ד"ה ויאמר אכן נודע הדבר, כשאמר זה המוסר את דבריו אלה בפני רבים. ולכן לא הרג את המוסר, מבלי אין תועלת בהריגתו אחר שכבר מסר. ע"כ. בכך תשובה לשאלה (ב) ששאלנו בדיבור הקודם, שכן מעשה הדלטוריא נעשה כשנאמרו הדברים בפני רבים ומאוחר יותר הגיעו הדברים לאזני פרעה. באשר לדין מוסר - אכן כך פסק מרן בשו"ע חושן משפט סימן שפח, יא: עשה המוסר אשר זמם ומסר, אסור להורגו, אלא אם הוחזק למסור וכו'. (פ' שמות תש"ד, תשנ"ב)