ברכת אשר על התורה, שמות כה:י

1ועשו ארון עצי שטים. "ועשו" - בלשון רבים, ולא כמו כל יתר פריטי המשכן שעשייתם נצטוותה בלשון יחיד. ואומרים העולם שהוא משום שהארון מסמל את התורה הנתונה בו, ובה יש חלק לכול. אבל התעלמו מלשון־הרבים שבפסוק "ועשו את בגדי אהרן" (כח, ג) וכמו כן "ועשו את האפד" (שם, ו). (פ' תשא תשמ"ח)

2בדבר תורה שאמר עמנואל שי' בסעודת שחרית - כשהיינו עם משה ויהודית ובניהם שי' - התברר ש"העולם" אינם אלא דברי שמות רבה (לד, ג), אבל גם שם לא ראיתי במפרשים תשומת־לב ללשון הרבים שבפרשת תצוה (וגם לא במדרש על אתר). ואולי ניתן לתרץ, לפחות לגבי האפוד, שגם הוא - בשל שתי אבני השהם שבהן נחרתו שמות שבטי י־ה - הוא עניין של כלל ישראל, ואילו לשון הרבים שלהלן (כו, ג) מקביל ללשון הרבים "ועשו לי מקדש" (כה, ח), כלומר מעין פתיחה כוללת. (פ' תרומה תשנ"ה) וראה רמב"ן שהביא דברי חז"ל אלו וכתב: ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה. וראה "אור החיים" הק' על אתר שכתב: טעם שבארון שינה ה' את דברו הטוב מכל הכלים, שבכולם אמר "ועשית שולחן" "ועשית מנורת" וגו' "ואת המשכן תעשה" "ועשית את המזבח עצי" וגו', וגם בפרטי הארון עצמו גמר אומר בנוכח, דכתיב "וצפית אותו" "ויצקת לו" "ועשית בדי" וגו', אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עקרי התורה, וזה לך האות - אם הוא כהן, הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וכו', ואם הוא ישראל, הרי אינו יכול לקיים מצוות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם אשר רבו מצוות עשה שבהם, וכן לוי, ובכללות כל ישראל יקיימו כללות עקרי התורה, לזה אמר "ועשו" - לשון רבים. ע"כ. ו"בעל הטורים" הביא בשם ברייתא דמלאכת המשכן (פרק ז), שבכולם כתוב "ועשית" חוץ מבארון שכתוב בו "ועשו", כי כל הכלים עשה שלמה כיוצא בהן חוץ מהארון. ובאשר ללשון הרבים שבאפוד, ראה "תורה שלמה" שם (אות לו) שהביא "מדרש הבאור" וזו לשונו: נאמר באפוד "ועשו" ונאמר בכל הבגדים "ועשית", לפי שכל אחד בישראל נתן בו חכמה, שבו שמות בני ישראל. וראה "כלי יקר" שהאפוד בא לכפר על עבודה־זרה, וכאן עברו ישראל ועשו את העגל, על־כן התעסקו כולם באפוד להיות לכולם לכפרה.

3והנה בעוד פרשת הציווי על כלי המשכן פותחת ב"ועשו" - בלשון רבים, ואחר־כך (יג) "ועשית בדי עצי שטים", וכן (יט) "ועשה כרוב אחד... מן הכפרת תעשו את הכרבים", ומכאן ואילך הכל בלשון יחיד, עד סוף פרק כז, באה פרשת תצוה ופותחת בלשון יחיד - "ועשית בגדי קדש" וגו' (כח, ב), ואחר כך "ועשו" (ג), "אשר יעשו" (ד), ושוב לשון יחיד בפסוק ט - "ולקחת את שתי אבני שהם" וגו', וכן הלאה בלשון יחיד עד פסוק כח בו שוב בא לשון רבים - "וירכסו את החשן" וגו', ושוב לשון יחיד עד סוף הפרק. וצ"ע. (פ' תרומה תשמ"ז)

4ועוד: בדרך כלל לשון היחיד בא בנוכח, והנה להלן (לט) ומעין זה (כו, לא) הוא בא בלשון נסתר. וגם זה צ"ע. (פ' תרומה תשמ"ח)