ברכת אשר על התורה, שמות לא:יח

1רש"י ד"ה ויתן אל משה וכו'. אין מוקדם ומאוחר בתורה... והוקם באחד בניסן. ע"כ. כאן שבה התורה לסיפור המאורעות הקשורים בעלייתו של משה להר סיני ושהייתו שם ארבעים יום. פסוקים אלו מהווים השלמה לנאמר בסוף פרשת משפטים (כד, יב-יח). ובתווך בא הציווי הארוך על עשיית המשכן (פרשות תרומה, תצוה וריש כי תשא). וקשה לי, בתחילת הדיבור מדבר רש"י בציווי מלאכת המשכן, ואכן מועד הציווי הוא הבעיה, אבל בסופו מוסיף "והוקם באחד בניסן" - תוספת זו, מה מקומה כאן, הרי הבעיה היא במועד הציווי, כאמור, ולא במועד ההקמה? ועוד: עדיין צריך לשאול - מדוע אחרה התורה את המוקדם? (פ' כי תשא תשנ"ט) וראה "גור אריה" כאן שכתב: נראה שזוהי הראיה שהיה ציווי מלאכת המשכן אחר יום הכפורים ולא תאמר דציווי מלאכת המשכן היה קודם שנשברו הלוחות. ולכן אמר "והוקם באחד בניסן", פירוש שדווקא רצה הקב"ה להקימו באחד בניסן, כדכתיב בקרא בהדיא (להלן מ, יז), ואם־כן למה היה הקב"ה מצווה אותם על מלאכת המשכן קודם י"ז בתמוז?! ע"כ. ובאשר לאיחור המוקדם ראה דברי רבנו בחיי המובאים למעלה (כה, ב).

2רש"י ד"ה ככלתו, ...תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים. ע"כ. מה עלתה לה לתביעה זו?! (פ' כי תשא תשמ"ז)

3"באצבע אלהים". תרגום אונקלוס: "באצבעא דה'", ובדומה (להלן לב, טז) "עובדא דה'... כתבא דה'" - ראה רמב"ן בראשית (מו, א) שדן באריכות במנהגו של אונקלוס "להרחיק הגשמות בכל סיפור אשר בתורה". (פ' כי תשא תשנ"ג) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': כיון שישנן חריגות בסילוק ההגשמה שבתרגום אונקלוס, נתפלגו דעותיהם של המפרשים בהבנת שיטתו. והרי מספר חריגות: מדוע למשל הוצרך לתואר "שכינתא" בתרגום "היש ה' בקרבנו" (שמות יז, ז) - "האית שכינתא דה' ביננא", שאין בו הגשמה כל עיקר? מאידך, כיצד מתיישב תרגום "כתבים באצבע אלהים" (שמות לא, יח; דברים ט, י) - "כתיבין באצבעא דה'", עם סילוק אברי גוף מן הבורא? ומדוע על אף התעקיף הקבוע "אתגלי" המסלק את פועל התנועה "ירד" (כגון "וירד ה' לראת את העיר" (בראשית יא, ה) - " ואתגלי ה' על עובד קרתא"), תרגם כצורתו "אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו, ד) - "אנא איחות עמך"?

4אם־כן לא בכל מקרה מסלק אונקלוס ביטויים מגשימים, היש שיטה בדבר? בין הפרשנים מוצאים אנו שלש שיטות בביאור דרכו של תרגום אונקלוס: (א) לפי רס"ג (אמונות ודעות ב, ט. עמ' ק במהדורת הרב קאפח) ורמב"ם (מורה נבוכים א, כז), רק כלל אחד הדריך את אונקלוס - הרחקת ההגשמה. את החריגות בתרגומי ההגשמה ניסו ליישב באמצעות כללים שונים, או בהצעת פתרונות מקומיים. (דומה להם רד"ק בפירושו לספר ירמיה יד, ח. וראה גם דברי ר' נתן אדלר, בעל "נתינה לגר" בהקדמתו הכוללת עמ' 11). (ב) שיטה אחרת היא שיטתו של רמב"ן (בראשית מו, ד) המרבה להקשות על אלו הראשונים (שיטה א) מן החריגים הרבים וגם מטעמים עקרוניים. בעיניו חמורה במיוחד תפיסת הרמב"ם את ה"מימרא", "יקרא" ובפרט ה"שכינתא" כיישויות נבראות ["כבוד נברא"], שאינן מבטאות את עצמות ה'. לדעת רמב"ן יש בכך סתירה למסורת חז"ל ובמיוחד לתפיסת הקבלה הרואה ב"שכינה" ביטוי זהה לעצמותו של הבורא. לפיכך החריגות שבתרגום אונקלוס מבוארות לפי רמב"ן על דרך הנסתר ("אבל הענינים האלה לאונקלוס וליונתן בן עוזיאל, דברים ידועים בקבלה וסודם ליודעי חן" - רמב"ן שם). (ג) השיטה השלישית היא של רבי יצחק עראמה (בראשית שער לא). הוא מסכים לטענות רמב"ן, אך במקום לפתור את הבעיות שבתרגום אונקלוס על דרך הנסתר, הוא מצביע על עיקרון נוסף הפועל בתרגום אונקלוס - כבוד ה'. לפי הצעתו, לא ריחק אונקלוס את כל ביטויי ההגשמה, אלא התחשב גם במשמעות הביטוי המתורגם ובהקשרו בכתוב. רק בביטויים העלולים במיוחד לפגום ברוממות ה' עקף התרגום את לשון ההגשמה. הסבר זה מקובל גם על מהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק לג). (על־פי דברי ר' ר"ב פוזן בספרו "העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס" עמ' 130. עיי"ש)