ברכת אשר על התורה, שמות לב:א

1"כי זה משה האיש... לא ידענו מה היה לו". כאן מנמקים ישראל את בקשתם "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו", וכך דורשת הגמרא (שבת פט ע"א) פסוק זה: אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: "וירא העם כי בשש משה", אל תקרי בושש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום, אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא. לסוף ארבעים יום, בא שטן וערבב את העולם. אמר להן: משה רבכם, היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש. ולא השגיחו עליו. (אמר להם:) מת. ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו, והיינו דקאמרי ליה לאהרן: "כי זה משה האיש" וגו'. נמצא שהמניע לבקשת העגל היה הצורך בתחליף למנהיגותו של משה. דברי חז"ל אלו מבוארים יותר אצל ריה"ל (כוזרי א, צז), וכה דבריו: העמים כולם בזמן ההוא היו עובדי תמונות, ואילו באו פילוסופים אל חכמי אומה אחת והביאו בפניהם ראיה על אחדות האלוה ועל רבונותו, אי־אפשר היה לחכמים אלו בלא שייחדו תמונה, אליה אפשר לכוון בעבודת האלוה... והנה בני ישראל אף הם הובטח להם כי יוּרד אליהם מעם האלוה דבר מה אשר יראוהו ויכוונו אליו, כשם שכיוונו בצאתם ממצרים, אל עמוד הענן ואל עמוד האש, שהיו מסתכלים בהם ומכבדים אותם ופונים אליהם ומשתחוים נִכְחָם לאלוה יתברך... אולם משה נשאר בהר ארבעים יום... ולבסוף הרגישו אחדים מהם צורך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו... אך גם הם לא כחשו באלהותו של מוציאם מארץ מצרים - הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלהיהם וכו'. ריה"ל מאריך לבאר שלא איוו להם בני ישראל אלהות אחרת ח"ו, אלא חטאת העם היתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה, דבר שנאסר עליהם, ובזה שייחסו כח אלהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם, בלי אשר באה על כך מצוות האלוה. אם־כן לא עבודה־זרה ממש היתה כאן, לא בגידה בה', אלא צורך בהמחשת הרעיון האלהי. ע"כ. בדרך זו הלכו אף ראב"ע על אתר ("והנה לכבוד ה' נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד ה'") ורמב"ן על אתר ("...אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשריפת אש, הן ישרוף את תועבתם לעיניהם ולא יסקלוהו?!"). לא כן דברי חז"ל במסכת עבודה־זרה (נג ע"ב) המייחסים לבני ישראל עבודה־זרה כפשוטו: "מדפלחו ישראל לעגל, גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודה־זרה" (ראה גם תהלים קו, יט-כ ופרקי דרבי אליעזר מה). והנה בשמות רבה (מב, ו) מיוחסים הדברים לערב רב: העם אין כתיב כאן אלא "עמך"... אמר לו הקב"ה: עמך הם... שעד שהיו במצרים אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב! אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי: לעולם מקבלים השבים, ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות. אמרתי לך: לאו, ועשיתי רצונך, והם הם שעשו את העגל, שהיו עובדי עבודת כוכבים והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא. ראה מה כתיב: 'אלה אלהינו' אין כתיב כאן, אלא "אלה אלהיך", שהגרים שעלו עם משה, הם עשאוהו ואמרו לישראל "אלה אלהיך", לכך הקב"ה אמר למשה: "לך רד כי שחת עמך". (השווה "אור החיים" הק' לפסוק ד ו"כלי יקר" על אתר). כלומר הגם שישראל חטאו ועבדו עבודה־זרה ממש, הגורמים לחטא ועושי העגל בפועל היו הגרים הנלווים לעם ישראל. הכיוונים השונים שבדברי חז"ל מביאים לידי ביטוי לכאורה את הכיתות השונות שבעם או שמא את השלבים השונים שהביאו אל החטא. כלומר אנשי ה"ערב רב" היו הגורם המתסיס והמוביל ובערמה ניצלו את ציפייתם הדרוכה של ישראל להשראת השכינה ואף לבשו דמותו של שטן כדי לשכנע את ישראל בטיעונים שונים לבקש תחליף למנהיגותו של משה. והנה נמשכו בני ישראל אחריהם והמירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (ראה תהלים קו, כ).

2רש"י ד"ה כי זה משה האיש, כמין דמות משה הראה להם השטן וכו'. דרשה זו שמקורה במסכת שבת (פט ע"א), מבוססת כנראה על הכלל שכל לשון "זה" כמראה באצבע. הרי לך תוצאה של "דביקות עקיבה" שהביאה את רש"י לבחור בהבאת דברי חז"ל אלו. (פ' כי תשא תש"ן)