ברכת אשר על התורה, בראשית לז:ב

1רש"י ד"ה אלה תלדות יעקב, ואלה של תולדות יעקב וכו'. כלומר לאחר שסיפר הכתוב שיעקב ישב בארץ מגורי אביו, פתח במעשי ישוב "תולדות יעקב", ומכאן ועד סוף התורה מספר הכתוב בארוכה גלגולי ישוביהם עד זמן כניסתם לארץ. ר' גור אריה.

2שם. ...ועוד נדרש בו, וישב, בקש יעקב לישב בשלוה וכו'. לדעת שפתי חכמים (אות ח) דורש כך משום שלא כתוב בפשטות: ויחי יעקב וגו'. לענ"ד הרמז הוא בפועל ישב לעומת הפועל גור, כי שוני זה מבליט את הרצון לשבת (בשלוה) ולא להתגורר (כמו אביו וזקנו). (פ' וישב תשס"ו)

3רש"י ד"ה והוא נער, שהיה עושה מעשה נערות וכו'. רויטל שתי' קראה "מעשה נערוֹת", וקרוב לוודאי שצדקה, אף כי איני זוכר מעין זה. וברש"י המנוקד של ר' אלקנה ביליק ז"ל ניקד נערוּת, ולא אדע למה. (פ' וישב תשנ"א)

4אמנם צ"ל נערוּת, שהרי הדרשה מבוססת על יתור לשון "והוא נער", שהרי ידענו שהוא נער מן הכתוב "ויוסף בן שבע עשרה שנה". (פ' וישלח תשס"ג) המיוחס לרש"י בדברי הימים ב' (לד, ג) כתב: והוא נער את בני בלהה... ויבא יוסף את דבתם רעה - ואין תימה בדבר, אבל אם היה בן שלשים לא היה עושה. ור' יפה תואר על בראשית רבה (פד, ז) ד"ה שהיה, שכתב: ...איך היה יוסף הצדיק עושה כזה? ועוד: למה יספר הכתוב בגנות והלא אפילו בגנות בהמה טמאה לא ספר הכתוב, כל־שכן בגנות הצדיקים וכדאמרינן בפרק יש נוחלין? ושמא יש לומר שיוסף היה מכוין לשם שמים לפי שתלמידי חכמים צריך שיהיו מסולסלים קצת כמו שאמר בברכות שאין יוצאין בטלאי במנעליהם, ובמסכת שבת אמרו כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. ויוסף, ארי בר חכים הוא, היה נזהר בזה, אלא שלפי שהיה נזהר יותר מדאי נחשב לו למעשה נערות והיה לו קצת למכשול. ור' דבריו הנפלאים של הרב יחיאל מיכל רבינוביץ בספרו אפיקי ים (בסוף הקדמת ח"ב, חלק "בינה במקרא" - הראני הרב איתן שנדורפי שי') שהדגיש הכתוב "והוא נער" לבאר שמה שלא הוכיח יוסף את אחיו טרם גילה לאביו הוא מפני שחשב שתוכחתו לא תועיל כי היו אחיו מזלזלים בבני השפחות והוא הרי שימש ושירת אצל בני השפחות, וכן הדגיש הכתוב "ויבא יוסף", ולא "ויספר", כמביא דבר ממקום למקום - לא הוסיף ולא גרע. ולבסוף הדגיש הכתוב "אל אביהם", ולא "אביו" לרמז שכיון יוסף רק לתועלת, שיוכיחם אביהם. ובאמת טעה יוסף בדבר, שהיה לו להוכיחם בעצמו תחילה.

5רש"י ד"ה את בני בלהה, כלומר ורגיל אצל בני בלהה וכו'. וקצת קשה, למה רש"י מדבר על בני בלהה בלבד, והרי פס' מפורש הוא שרגיל היה גם עם בני זלפה, ולכאורה בלא כל הבדל ביניהם, וכפי שמצויין אצל רשב"ם וראב"ע. וכך גם שאלתני שירה שתי' (תשנ"א). ובס' "יוסף הלל" פותר את השאלה ע"י הוספת וגו' לדיבור המתחיל, אבל אינו מציין, מנין לו, ואכן בדפו"ר אין וגו'. (פ' וישב תשמ"ח, תשמ"ט, תשנ"א, תשנ"ו)

6רש"י ד"ה את דבתם רעה, כל רעה שהיה שהיה רואה באחיו בני לאה וכו'. אכן הסברה אומרת כן, שהרי הכתוב מעיר שהיה עם בני זלפה ועם בני בלהה. אבל לפי התחביר ודאי שהכינוי של "דבתם" מוסב בדווקא על בני השפחות. ולכאורה צריך לומר שרש"י מעריך את כוח ההקשר יותר מאשר כוחו של הדקדוק. (פ' וישב תשמ"ח) וכתב רבי שמואל אלמושנינו בפירושו על רש"י על התורה שהכתוב נמשך לאמור למעלה "היה רועה את אחיו" דהיינו בני לאה.

7ור' בשפתי חכמים (סוף אות נ) גזירה שוה יפה של "רעה", ואולי לכך התכוון רש"י כשאמר "כל רעה שהיה רואה", ותמוה ששפתי חכמים אינו אומר זאת. (פ' וישב תשמ"ט)

8ולשון רש"י: כדי שילך בשחיטה אינו לא בדפו"ר ולא אצל ר' אברהם ברלינר, ונראה שזוהי תוספת והיא אינה מובנת, כמו רבות. (פ' וישב תש"ן)

9שם. ...כל רעה שהיה רואה וכו'. כך היה רואה אך לא זו היתה המציאות. ואלו העונשין - מידה כנגד מידה - הם ע"פ הכלל: כל החושד בכשרים לוקה בגופו (שבת צז ע"א). (פ' וישלח תשנ"ז) ור' יפה תואר שמה שראם אוכלים אבר מן החי , הוא שאכלו בשר בן פקועה (עובר שנמצא במעי אמו בשעת שחיטתה) שניתר בשחיטת אמו ואין צריך שחיטה, ויוסף לא ידע שהוא זה. ור' רא"ם שלא קראום עבדים אלא "בני השפחות" ולא נתכוונו לזלזל בהם אלא לכנותם לפי יחוסם. וגם לא היו עוסקים ח"ו בעריות , אלא היו סוחרים ומשתמשים בבנות הארץ בעסק הצאן החלב והגבינות, וכדברי הגמרא (קידושין פב ע"א) שמותר להשתמש באשה כשאין דעתו לעבירה, ויוסף סבר שאין ראוי להשתמש כלל.