ברכת אשר על התורה, ויקרא א:טז

1רש"י ד"ה בנצתה, ...בעוף שנזון מן הגזל, נאמר והשליך אתה וכו'. והרי זו הפעם השנייה שבה מודגשת הזהירות מפני הבאת קרבן מן הגזול, ראה למעלה (ב ד"ה אדם). (פ' ויקרא תשמ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': על ההתרחקות מגזל המודגשת בקרבן עולה כתב רבנו בחיי על אתר: ויש בכאן התעוררות גדולה לבני אדם בענין חומר הגזל, כי כשם שהקב"ה מרחיק מן המזבח כלי המזון שבעוף ולא זכה ליקרב על מזבח ה' מפני שהוא כלי הגזל, כן ירחיק האדם שיש בידו גזל, שלא יעלה ויראה לפניו ולא יזכה להיות במחיצתו של הקב"ה אם לא יחזירנו... וכבר באר דוד ע"ה כי הזוכים לעלות לפניו הם אותם שהם נקיים מהגזל, הוא שאמר: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב" (תהלים כד, ג-ד). מעין זה מבאר ה"כלי יקר" על פסוק ב: מצינו שפרשה זו תחילתה ואמצעיתה וסופה אזהרה על הגזל. תחילתה "אדם כי יקריב". אמצעיתה "והסיר את מראתו בנוצתה", לפי שהעוף ניזון מן הגזל. וסופה, שנאמר "והשיב את הגזילה". לפי שהקרבן והגזל הם שני הפכים כי הקרבן מקרב השכינה והגזל מרחיקה וכו'. בעל "אזנים לתורה" (למעלה פסוק ט) עומד על הצורך בהדגשה החוזרת, וזו לשונו: הקרבן צריך להיות נקי מחשש גזל, ופרשת הקרבנות מתחלת ב" אדם כי יקריב מכם קרבן לה' " (א, ב), ודרשו חז"ל: מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה ברשותו, כך אתם לא תקריבו מן הגזל (רש"י שם). ולא רק גזל של הבעלים, אלא גם גזל של הקרבן גופא שונא ה' בעולה. ולכן בא הציווי בקרבן העוף: "והסיר את מראתו בנצתה, והשליך אתה" (א, טז), והיינו שיסיר את הזפק ובני המעים, מפני שהעוף נזון מן הגזל (ויקרא רבה ג, ד. הובא ברש"י שם). עיין שם עוד בדבריו הנפלאים.

2רש"י ד"ה אל מקום הדשן, ...וכולם נבלעים שם במקומן. ע"כ. בגמרא (יומא כא ע"א) משמע שזה היה בבית־המקדש ולא במדבר. ומסתבר שרש"י מביא כאן את דברי הגמרא משום שאין הכתוב מפרט, מה יעשה בדשן והמוראות וכיוצא בזה המצטברין שם, במדבר, במקום חנייה ממושכת. וזה שיש כאן משום נס, אינו מפריע את רש"י. אדרבה, משתלב יפה במגמתו לפרש דברים בעזרת נסים, אם זה נחוץ לפשט ואם לאו. (פ' ויקרא תשמ"ז, תשמ"ח, תשנ"ב, תשנ"ט)

3רש"י ד"ה בנצתה, עם בני מעיה וכו'. ד"ה בכנפיו, ...אינו צריך למרוט כנפי נוצתו. ד"ה בכנפיו, נוצה ממש. נחלקו חכמים בפירוש המילה "בנצתה" שבפסוק טז. תנא קמא ב"תורת כהנים" ותנא קמא ודבי רבי ישמעאל בזבחים (סד ע"ב) סוברים שמדובר בנוצה כמשמעה הפשוט, כמו "ויהי נשר אחד גדול, גדול כנפים ורב נוצה" (יחזקאל יז, ז). אבא יוסי בן חנן סובר ש"נוצה" כאן משמעה: בני מעיים או קורקבן, כמו "סורו אל תגעו כי נצו גם נעו" (איכה ד, טו). רש"י מפרש נוצה כמו אבא יוסי - עם בני מעיה. דומה שהיה קשה לו לרש"י - אם נפרש "בנצתה" כפשוטו: מדוע נאמר "בנצתה" אחרי "מוראתו", הרי קודם מורטים את הנוצות ורק אחר כך מוציאים את הזפק? לכן פירש "עם בני מעיה", שאותם מסירים אחרי הזפק (כך מבואר ב"לפשוטו של רש"י"), וכיון שקשה לקבל פירוש זה של אבא יוסי, שכן "נוצה" בכל המקרא אינה מתפרשת כ"בני מעיים", לכן הביא רש"י גם את שיטת תנא קמא ודבי רבי ישמעאל, ש"נצתה" היא נוצה כפשוטה. וראה רמב"ן על אתר. ואילו כנף לפי רש"י אלו הנוצות המכסות את האבר שבאמצעותו העוף עף. (פ' ויקרא תשנ"ב)