ברכת אשר על התורה, ויקרא א:ג

1רש"י ד"ה זכר, ולא נקבה. כשהוא אומר "זכר" למטה, שאין תלמוד לומר "זכר" וכו'. כלומר "זכר" הנאמר בפסוק י גבי צאן - מיותר, כי ניתן ללמוד מעולת בקר שבפסוקנו, שגם עולת הצאן חייבת להיות ממין זכר (ראה רא"ם), ולמה נאמר שם "זכר"? להוציא טומטום ואנדרוגינוס. רש"י מצרף לכאן את הנלמד ב"תורת כהנים" מן הפסוק הסמוך ("מן הבקר"), כדי להביא במרוכז את כל פסולי הקרבנות הנלמדים מדיוק מלות היחס "מן". ולא מובן לי, למה אי־אפשר ללמוד מלשון "זכר" הראשון גם להוציא טומטום ואנדרוגינוס, שהרי גם הם אינם זכר, כמו שאינם נקבה. וראה "תורה תמימה" שהכא משמע זכר ולא נקבה, והתם משמע זכר ודאי ולא ספק זכר. (פ' ויקרא תש"ס)

2רש"י ד"ה אל פתח אהל מועד, ...מהו אומר יקריב יקריב, אפילו נתערבה וכו'. כלומר לישנא יתרה - "יקריבנו...יקריב" ("משכיל לדוד"). (פ' ויקרא תשס"ד)

3שם. ...יכול אפילו נתערבה בפסולין או בשאינו מינו וכו'. כלומר אם נתערבה עולה כשרה בפסולה, כגון: רובע, נרבע, נעבד, מוקצה או נוגח שהמית אדם - שניהם לא יקרבו, אלא ירעו עד שיסתאבו ואז ימכור כל אחד ואחד בפני עצמו ויביא בדמי היפה שבהם ממין זה ובדמי היפה ממין זה ויפסיד המותר מביתו (ראה "ספר הזכרון"). ומה שאמר "בשאינו מינו", הכוונה לקרבן מסוג אחר, שהרי אין כל בעיה כאשר פר נתערב בין עזים וכדו' כי הם ניכרים לעין. (פ' ויקרא תשנ"ח)

4רש"י ד"ה יקריב אתו, מלמד שכופין אותו וכו'. "אותו", כלומר זה שנדב בהמה לעולה וסרב לשלם נדבתו או שהתחייב בקרבן וכעת הוא מסרב. וכך מבוארת הלכה זו ברמב"ם (גירושין ב, כ): מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר 'רוצה אני' ויכתוב הגט והוא גט כשר... ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס...? שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה, כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו - אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך, זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני - כבר גרש לרצונו. (פ' ויקרא תשמ"ח)

5רש"י ד"ה לפני ה' וסמך, אין סמיכה בבמה (על־פי "תורת כהנים" וזבחים קיט ע"ב). ע"כ. המשנה האחרונה במסכת זבחים מבדילה בין במת יחיד, שכל יחיד, בשעת היתר במות, עושה לעצמו בחצרו ובגינתו להקריב עליה קרבנות, לבין במת ציבור, שהיתה בשעתה בגלגל, בנוב ובגבעון. מאחר ובבמת ציבור היה המשכן, והשכינה היתה שורה, לכן היא בגדר "לפני ה' וסמך" וסומכים שם. וקשה לי: דברי חז"ל־רש"י הם בניגוד לטעמי המקרא, שהרי אחר "לפני ה'" בא "סוף פסוק". (פ' צו תשס"ב) וראה "משכיל לדוד" שהיה לו לומר 'יקריב אותו לפני ה' לרצונו', ושינה הכתוב וכתב "לפני ה'" סמוך למילת "וסמך" שבפסוק ד, ללמדנו שהמקרא נדרש לאחריו, ובא הכתוב לומר שדווקא לפני ה' (בבית המקדש, במקום שכינה) צריך לסמוך על הקרבן, ואין סמיכה בבמה. וראה גם "תורה תמימה" על אתר.

6רש"י ד"ה על ראש העלה, להביא... ולהביא... ע"כ. כלומר מלת "העולה" מיותרת היא, שכן נאמר כבר "אם עולה קרבנו" והיה לו לומר "וסמך ידו על ראשו", אלא בא יתור זה ללמדנו שכל עולה צריכה סמיכה - בין עולת נדבה בין עולת חובה בין עולת בקר ובין עולת צאן (ודווקא עולת יחיד, אבל עולת ציבור אינה טעונה סמיכה, כמבואר במנחות צב ע"א). (פ' ויקרא תשנ"ב)

7רש"י ד"ה העלה, פרט לעולת העוף. ע"כ. לא ברור לי, כיצד ממעט, שהרי גם עולת העוף שמה עולה, וכשם שמרבה בד"ה הקודם מלשון העולה, כך צריך לעשות כאן, ולא להיפך. (פ' ויקרא תש"ן) וראה "גור אריה" שדי היה לכתוב 'וסמך ידו על ראשו', כלומר על ראש בהמת העולה האמורה בפרשה, אבל נאמר "על ראש העולה", בה"א־הידיעה, לאמור: לא בכל עולה ישנה סמיכה. מכאן לומדים שבעולת העוף אין סמיכה (הראני הרב איתן שנדורפי שי'). וראה מש"כ להלן (בפסוק ו).