ברכת אשר על התורה, ויקרא יא:ו

1"ואת הארנבת" וגו'. מדוע הארנבת באה בלשון נקבה, שלא ככל היתר, שבהם בא לשון זכר? רמב"ן כתב כי במין זה אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. וב"העמק דבר" מבואר כי כך נקראת על־פי אדם הראשון, והטעם משום שהשמות שקרא אדם בלשון הקודש הוא על שם הפעולה שהכיר בפנימיות אותה בריה, ובאותו מין שפעולה זו חזקה יותר בנקבה, נקרא על שם הנקבה. ובאשר לשאלת העלאת הגרה של הארנבת ראה תשובתו היפה של מו"ר הרב יחיאל יעקב וינברג זצ"ל בשו"ת שרידי אש (חלק ב' סימן יז) שכתב: להערת כבודו על הפסוק "ואת הארנבת כי מעלת גרה היא" (ויקרא יא, ו), שידוע כי הארנבת אינה מעלת גרה - על דבר זה כבר עמדו מפרשים שונים. הרב הירש בתרגומו לתורה (עמ' שצב), הטיל ספק בזהותה של הארנבת שבתורה עם ה - Lièvre או האזע.

2לדעת אברהם אבן שושן שי' הארנבת היא מין חיה המצויה בארצות המזרח, ואין זו הארנבת שבארצות המערב, וארנבת שבארצות המזרח היא באמת מעלה גרה. ואחרים, כמו רד"צ הופמן, ראש בית המדרש לרבנים בברלין, בפירושו לויקרא, אומר, כי התורה לא נתכוונה לסימניה האנטומיים של הארנבת (שהיא חסרה את הארבעה תאים בקיבה של מעלי הגרה) ונתנה רק סימן חיצוני, היינו שהארנבת מניעה את לסתותיה בדומה למעלי גרה, ועל ידי כך היא נראית לעין כמעלה גרה. התורה רצתה למנוע טעות, כי על ידי המראה החיצוני היא נראית כמעלה גרה ואפשר לטעות ולחשוב אותה לחיה כשרה. והוא הדבר גם בשפן. וכל החוקרים החזיקו בדעה זו של רד"צ הופמן. עיין למשל בספר "החי של התנ"ך" למר יהודה פליקס שי' (תל־אביב, תשט"ו, הוצאת סיני).

3ובספר "כתבי הרב ד"ר יוסף זליגר" מחזיק מחברו בדעה, כי הארנבת והשפן הם מיני גמלים. וכי המתרגמים השונים נגררו אחרי המתרגמים היוונים הקודמים, שטעו בתרגום שמות אלה. בדעה זו החזיק גם ר' אהרן מרקוס בספרו "ברזילי". אבל יותר נראית דעתו של רד"צ הופמן, שמוכיח אותה בראיות בלתי מעורערות.

4שמחתי לראות כי כבודו עוסק בלימוד התורה, שהיא חיינו ואורך ימינו. וטוב שיסביר לידידו שחלילה לחשוב כי התורה טעתה ח"ו. אדרבא, כל המדענים, ללא יוצאים מן הכלל, מודים שתיאורי התורה של מיני בעלי חיים הם מדויקים ונכונים, ויש רק להטיל ספק בידיעותינו, אבל לא ח"ו באמיתתה של תורתנו הקדושה. ושלום למר ולכל אשר לו, וברכה והצלחה במעשיו. ע"כ. מו"ר הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, מגדולי ליטא, עמד בראש בית המדרש לרבנים בברלין אחר מותו המוקדם של הרב אליהו קפלן זצ"ל, אף הוא מליטא. הרב ויינברג לימד את השיעור בה"א־הידיעה, בזמני - מסכת שבת, פרק כלל גדול. שיעורו של הרב ויינברג היה מרשים. חרף שליטתו המוגבלת בגרמנית הוא ידע להביע עצמו בדייקנות יתרה, ידיעה שאיפשרה להגיע להגדרות ברורות של מונחי־הלכה, כגון 'מלאכת מחשבת', 'דבר שאינו מתכוון' או 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. ולא בכדי נהג לומר: "גמרא צריך ללמוד כך שאפילו גוי יוכל להבין". הוא שנא "תירוצים" או פלפול. שגור היה בפיו לומר: "פשט בגמרא הוא לא כשאתה יכול לומר כך, אלא שאתה מוכרח לומר כך". (פ' שמיני תש"ס) וראה דברי הרב מרדכי נויגרשל שי' בנספחים לבאורו על ספר הכוזרי (חלק ב' עמ' 195).