ברכת אשר על התורה, ויקרא יג:א

1חז"ל (ערכין טו-טז) מבארים כי הצרעת באה כעונש על עברות שונות, ובייחוד על לשון הרע: אמר רבי יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע - נגעים באים עליו... אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצרע" - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע... אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: (א) על לשון הרע (ב) ועל שפיכות דמים (ג) ועל שבועת שוא (ד) ועל גילוי עריות (ה) ועל גסות הרוח (ו) ועל הגזל (ז) ועל צרות העין. ע"כ. חז"ל מבססים את דבריהם על כמה אירועים במקרא המוכיחים כי הצרעת משמשת עונש ביד ה' על עברות שונות: גיחזי נענש בה על רדיפת הבצע שלו ועל שנשבע שבועת שווא לנעמן (מלכים ב' ה); עוזיהו נענש בצרעת על כך שניגש להקטיר במקדש על אף מחאות הכהנים (דברי הימים ב' כו, טז-כא). ומעניין הדבר, שדווקא מעשה מרים, שנענשה בצרעת על שדיברה במשה (במדבר יב, י), אינו מובא שם בגמרא בערכין. (פ' תזריע מצורע תש"ס) לשאלה זו נדרש הרב איתן שנדורפי שי' במאמרו "חטא מרים ועונשה" ("נשמה של שבת" - אוסף מאמרים תורניים לזכרו של הרב אליהו שלמה רענן זצוק"ל עמ' 512), שם מונה מספר תירוצים, בהם: (א) ממרים אין ראיה מוחלטת, שכן אפשר שנענשה דווקא בגלל שדיברה במשה רבנו ("שאילת שלום" לרבי ישעיה פיק ברלין, מבעלי מסורת הש"ס, לשאילתות פרשת מצורע, שאילתא פח אות קד, במהדורה עם פירוש "העמק שאלה" לנצי"ב). (ב) ממרים אין ראיה מוחלטת שכן אפשר שנענשה דווקא בגלל מעלתה. (ג) הגמרא רצתה ללמד שחומרת העונש מגיעה עד כדי מצורע מוחלט. ואילו מרים היתה "רק" מצורע מוסגר ("פורת יוסף" ו"מראה כהן" בהסכמתם לספר "שמירת הלשון"). (ד) לפי מסקנת הסוגיא עולה שרק על לשון הרע שנתקוטטו על ידה באים נגעים. וכיון שבמקרה של מרים לא נתקוטטו על ידה, אדרבה, התורה הדגישה "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג) וביאר הרמב"ן "כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע" (נצי"ב בביאורו "העמק שאלה" על השאילתות, שאילתא פח אות כז).

2כהקדמה לפרשת נגעים ראוי לעיין בדברי רמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת, ר"ע ספורנו ויקרא (יג, מז) ורש"ר הירש בסוף פרשת תזריע (עמ' ריג), ולעומתם עומדים דברי רמב"ן (יג, ג), ואלו דבריהם:

3רמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת מביא מספר עקרונות:

4(א) התורה קראה "צרעת" לאמור באדם, בבגדים ובבתים בשותפות השם. (לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרויה צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת).

5(ב) הצרעת אינה ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היא בישראל כדי להזהיר מלשון הרע.

6(ג) המספר לשון הרע - תחילה משתנים קירות ביתו. אם חזר בו - יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנים כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהם. אם חזר בו - יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו - משתנים הבגדים שעליו. אם חזר בו - יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו - משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע.

7(ד) חמור הוא עוון לשון הרע ועל כן מזהירה התורה ואומרת "השמר בנגע הצרעת... זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך" (דברים כד, ח-ט), הווה אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה את עצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים. ואמנם משה רבנו לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב, ג), ואף־על־פי־ כן מיד נענשה בצרעת.

8(ה) הנכשל בלשון הרע עלול להדרדר עד מאוד ולהגיע עד כדי כפירה בה'. ראוי למי שרוצה לכוון אורחותיו, שיתרחק מישיבה עם רשעים ודיבור עמהם כדי שלא יתפס ברשתם ובסכלותם, שהרי דרך ישיבת הלצים הרשעים - בתחילה מרבים בדברי הבאי, כענין שנאמר "וקול כסיל ברב דברים" (קהלת ה, ב), ומתוך כך באים לספר בגנות הצדיקים, כענין שנאמר "תאלמנה שפתי שקר הדֹברות על צדיק עתק" (תהלים לא, יט), ומתוך כך יהיה להם הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כענין שנאמר "ויהיו מלעִבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנבִאיו" (דברי הימים ב' לו, טז), ומתוך כך באים לדבר באלהים וכופרים בעיקר, כענין שנאמר "ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם" (מלכים ב' יז, ט), והרי הוא אומר "שתו בשמים פיהם ולשונם תִּהלך בארץ" (תהלים עג, ט) - מי גרם להם לשית בשמים פיהם? לשונם שהלכה תחילה בארץ. זו היא שיחת הרשעים שגורמת להם ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר.

9(ו) לעומת זאת - שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידם ומזכה אותם בה, שנאמר "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחֹשבי שמו" (מלאכי ג, טז).

10בדומה כתב ר"ע ספורנו (להלן יג, ב): שאת או ספחת או בהרת - כולם מיני צרעת ומראיהן לבן כמו שבא בקבלה. ואין בהן ממיני הצרעת שסיפרו הרופאים, זולתי המורפיא"ה והאלבאר"ם והנתק. אמנם שאר מיני הצרעת החזקים שסיפרו, שהם סרטן לכל הגוף בכלל, והם נוטים אל האודם והשחרות, לא תטמאם התורה כלל. כי אלה הארבע מראות לבדנה שסיפרו ז"ל, שהן שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה - באות בתוכחות על עוון, כאמרם ז"ל (ברכות ה ע"ב): "כל שיש בו אחד מארבע מראות הללו אינן אלא מזבח כפרה", אבל שאר מיני הצרעת שסיפרו הרופאים לא יהיו בעמנו כלל על צד "מזבח כפרה", אם לא יהיה עמנו בתכלית הקלקול חס ושלום כשאר מדוי מצרים הרעים, או מצד חטא בהנהגת המאכל והמשתה וזולתם, ולא תהיה בהם טומאה כלל.

11ולהלן (שם, מז), הוסיף לבאר מדוע טומאת צרעת אינה שייכת אצל אומות העולם ומדוע אין זכר לנגעי הצרעת בימינו:

12(א) העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם... וכל זה בחמלת ה' על עמו.

13(ב) וכן קבלו ז"ל שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים... - בחר (ה') באומה הישראלית כאמרו "בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה" (דברים ז, ו), וזה מפני שתקוות המכוון מאתו יתברך היא יותר ראויה ומצויה באישי זאת האומה ממה שתהיה באישי זולתה, כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתה ומקובל בכולה מהאבות, כאמרו "נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו" (תהלים עו, ב)... ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו, אמר לעורר היחידים מהם, ראשונה - בנגעי בגדים, אשר עליהם באה הקבלה שאין בגדי גוים מטמאין בנגעים, וכשלא יספיק זה - יעוררם בנגעי בתים, אשר בהם גם כן לא יבא נגע צרעת בטבע כלל...

14(ג) וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה זו, אין זכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים, עד שאמרו קצתם ז"ל (סנהדרין עא ע"א) שלא היו לעולם.

15רש"ר הירש בסוף פרשת תזריע: הלכות נגעים - יותר מכל שאר חלקי התורה - שימשו מקור לדעות המשובשות על "אופיים הסניטרי של חוקי תורת משה". אכן המבט השטחי יכול למצוא סימוכין לכך... נעיין אפוא בדיני נגעים - בכלליהם ובעיקרי פרטיהם; נראה, אם יש בהם כדי לאפשר את ההנחה על אופיין הסניטרי של הלכות אלה. ע"כ. בהמשך דבריו מאריך רש"ר הירש להוכיח כי נגע הצרעת אינו מחלה מדבקת הדורשת בידוד, אלא מעין כתב סתרים אלקי, שפיענוחו מוטל על הכהן והוא נובע מהתנהגותו המוסרית של האדם כלפי התורה ולא ממצבו הגופני. עיין שם.

16רמב"ן (יג, ג) כותב לעומתם: התורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך. ויאמרו הרופאים בספריהם: הבהרות נירא מהן מהצרעת. ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן "נגע צרעת", כלומר מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר "צרעת היא", יתכן שהיא צרעת גמורה. ע"כ. לדעתו אם כן הצרעת היא מחלה רפואית לכל דבר ואיננה רק אות ופלא כפי שהתבטא הרמב"ם. (פ' תזריע מצורע תש"ס)

17והנה על דעת רמב"ם והסוברים כמותו יש לשאול מדברי הגמרא (כתובות עז ע"ב): "אמר רבי יוחנן, מפני מה אין מצורעין בבבל? מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר ורוחצין במי פרת". הרי לך שהצרעת היא עניין פיזיולוגי. ואילו על הדעה שמדובר בתופעה טבעית יש לשאול מדברי חז"ל בויקרא רבה (יז, ו) לעניין נגעי בתים: תני רבי שמעון בר יוחאי: כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם, עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות. אמר הקדוש ב"ה: אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב, שנאמר: "ובתים מלאים כל טוב" (דברים ו, יא). מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בביתו, והוא סותרו ומצא בו סימא (אוצר). ע"כ. יוצא שאין דעת חז"ל הומוגנית, אלא מר כדאית ליה ומר כדאית ליה.

18והנה עתה שמתי לב שלכאורה גם רש"י להלן (יד, ד), בנוגע לטהרת המצורע, נוקט כשיטת רמב"ם וסיעתו, ושם הוא מסתמך על דברי גמרא (ערכין טז ע"א וע"ב) ותנחומא בפרשת מצורע (ג), וזו לשונו: לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. ועץ ארז - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. ושני תולעת ואזוב - מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב. (פ' תזריע מצורע תשנ"ט) הערת הרב איתן שנדורפי שי': אמנם נחלקו רמב"ן וספורנו האם הצרעת שהתורה דיברה עליה היא הצרעת שהרופאים מדברים עליה, אך דומה כי בשאלה אם הצרעת היא "אות ופלא בישראל" או שמא מחלה טבעית, בזה כולם מודים. הרמב"ם (בסוף הלכות צרעת), בדברו על הצרעת כתופעה רוחנית נסית, דיבר רק על צרעת הבגדים והבתים ("וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים , שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע"). ולזה מודה גם רמב"ן (יג, מז - " והבגד כי יהיה בו נגע צרעת - זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים "). ומה שכתב רמב"ן כי הצרעת היא מחלה רפואית, זה ביחס לצרעת אדם, אותה מוצאים אנו במקרא, גם אצל גויים.

19מכל מקום נראה ודאי שגם צרעת עור הבשר אינה מחלה טבעית רגילה, שכן כתב רש"י (יג, יד): וביום הראות - מה תלמוד לומר "וביום" (מדוע לא כתוב רק 'ובהראות')? ללמד שיש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאין אתה רואה בו. מכאן אמרו: חתן נותנים לו כל שבעת ימי המשתה לו ולכסותו ולביתו, וכן ברגל נותנים לו כל ימי הרגל. ע"כ. והרי אין לך זמן שבו מתכנסים המונים מבני ישראל יחדיו, יותר מאשר ברגל, וכיצד התירה התורה למצורע להיות עם כל עם ישראל דווקא ברגל? על כרחנו שאין מדובר כאן במחלה מדבקת, אלא במחלה רוחנית. וראה "בינה במקרא" (עמ' 124).

20ועתה קשים לי דברי רמב"ם שם באשר לצרעת מרים: ועל ענין זה מזהיר בתורה ואומר "השמר בנגע הצרעת", "זכר את אשר עשה ה' אלהיך למרים" וכו', והרי אצל מרים הצרעת היתה מיד בגופה, ולא תחילה בבגדיה, אף כי ניחא שלא היתה בבית, שכן היו במדבר. (פ' תזריע מצורע תשס"ג)

21עוד שאלתי את עצמי: אימתי תקפות המצוות הקשורות בנגעי הצרעת? והנה בהלכות טומאת צרעת לרמב"ם (יא, ו) כתוב: "טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית" וכו'. וב"ספר החינוך" כתוב: "בכל זמן שיהיו לנו כהנים בקיאין רואין אותם" (מצוה קסט) וב"מנחת חינוך" שם (יד): "...נפקא מינה אפילו בזמן הזה דצריך פריעה ופרימה, ואסור לכנוס לירושלים". ולא ידעתי, מדוע יש צורך ב"כהנים בקיאין", הרי די בחכם בקי וכהן המדבר?

22בעל "תפארת ישראל", בהקדמתו למסכת נגעים (אות לט), מספר ששאל את רבי עקיבא איגר: למה לא נוהגים בזמן הזה דיני צרעת? ואמר לו, שגם הוא תמה בזה ואין לו תירוץ המתקבל על הדעת, והוא מתרץ, דכיון שאין לנו כהנים מיוחסים, לא נוכל לסמוך על חזקת כהונתו לעבור כמה לאוים - להעביר תער על זקנו ופאת ראשו. עיין שם. ובספר "תולדות אדם" (ח"ב פ"ב) מסופר שפעם זרחה צרעת קטנה על רגלו של הגאון רבי זלמן מוולוז'ין והרופא אמר שצריך לחתכה. הגאון רבי זלמן השיב כי יש לזה מראה בהרת ולדעתו איסור לאו של קציצת בהרת נוהג גם בזמן הזה. ומרן ה"חפץ חיים" (שמירת הלשון, שער הזכירה פרק ו) הביא בשם "ספר הקנה" שבימינו במקום צרעת נענשים בעניות. סיכום השיטות בשאלת דין מצורע בזמן הזה ניתן למצוא ב"תורה שלמה" לפרשת שמות (מילואים עמ' רנה סימן יח). עיין שם. (פ' תזריע מצורע תשס"ג) ובאשר למהות הצרעת ראה דברי הרב פרופ' אברהם שטינברג שי' באנציקלופדיה ההלכתית רפואית ח"ו עמ' 14 (ערך עור ותוספותיו).