ברכת אשר על התורה, ויקרא יד:מ

1רש"י ד"ה אל מקום טמא, ...למדך הכתוב שהאבנים הללו מטמאות מקומן בעודן בו. ע"כ. וראוי לברר, מה טיבו של דין זה: (א) האם רק האבנים או גם העצים והעפר? (ב) מה טיבה של טומאה זמנית זו? (ג) מי קובע את המקום וכיצד הוא מטמא? (ד) האם המקום נטהר עם העברת האבנים למקום אחר? (פ' תזריע מצורע תשמ"ז) דין זה מבואר ברמב"ם (הלכות טומאת צרעת טז, א), וזו לשונו: בית המנוגע - אב מאבות הטומאות. כל הנוגע בו - נטמא, וכן אבנים שחולצין ממנו אחר הסגר או אבנים ועצים ועפר של בית כשנותצין אותו - כולן אבות טומאות, וכל כזית מהם מטמא אדם וכלים במגע ובמשא ובביאה. כיצד? אם נכנס כזית מהן לבית טהור - נטמא כל אשר בבית וכו'. ובתוספתא דנגעים (ו, א) איתא: מקום היה בגליל והיו מציינים אותו, שהיו אומרים אבנים מנוגעות היו בו. ע"כ. וראה "לבוש" שכתב כי המקום בו מונחות האבנים הוא עצמו אינו טמא, שהרי קרקע עולם הוא ואין קרקע מקבלת טומאה, אלא רצונו לומר, כל זמן שהאבנים הללו מונחות שם, טמא האויר שעל גבן ומטמא טהרות שבאות בו, אף אם אינן נוגעות באבנים.

2"...וחלצו... והשליכו... יקצע... ושפכו... הקצו... ולקחו... והביאו... יקח וטח". המעברים מלשון רבים ליחיד תמוהים, ולא ראיתי מי שיעיר. אך במיוחד קשה המעבר מן "יַקְצִעַ" אל "הקצו", שהרי אם הייתה זו פעולת יחיד, כיצד הפכה כה מהר לפעולת רבים. וצ"ע. (פ' תזריע מצורע תש"ן) והנה ב"תורת כהנים" למדו מכך הלכות: מלשון הרבים "וחלצו" - למדו, שאם הקיר מבדיל בין שני בתים, על השכן להשתתף בחליצת האבנים; "מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו" (ראה נגעים פי"ב, מ"ו). ומן המעבר מ"ולקחו" ל"יקח וטח" למדו, ששכנו משתתף עמו בחילוץ האבנים ובהבאת אבנים אחרות, אבל הוא לבדו מביא את העפר וטח. ובאשר למעבר מן "יַקְצִעַ" אל "הקצו" ראה אונקלוס שתרגם "יקצע" - יקלפון (לשון רבים). ועדיין קשה.

3רש"י ד"ה יטמא עד הערב. לדבריו בסיפא של הדיבור ראה "ספר הזכרון" באשר לגירסה ב"תורת כהנים". (שיחה עם ר' מאיר ברכפלד שי', פ' נח תשס"א)