ברכת אשר על התורה, ויקרא יט:יד

1רש"י ד"ה לא תקלל חרש, אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר "בעמך לא תאר" (שמות כב, כז). אם כן, למה נאמר "חרש" וכו'. דברי רש"י קשים, שהרי כאילו מוחק את נושא הכתוב שם - "נשיא". וראה רמב"ן על אתר, שמה שכתוב שם " ונשיא בעמך לא תאר", דיבר הכתוב בהווה, שדרך הדיין שיקללו אותו בעלי־הדין אם יוצאים חייבים מלפניו. וזה שנזכר בפסוקנו דווקא "חרש", אומר רמב"ן, זה לרבותא, שאף־על־פי שאינו שומע הזהירה התורה עליו, קל־וחומר שאסור בשומעים המתביישים ומצטערים בזה. או שגם כאן דיבר הכתוב בהווה, שכן עשוי אדם לקלל יותר את החרש שאינו שומעו, כי אין חשש שישיב לו כגמולו. באשר לכוחה של קללה להזיק ראה אריכות דבריו של בעל "ספר החינוך" (מצוה רלא) שכתב: אף־על־פי שאין בנו כח לדעת באיזה ענין תנוח הקללה במקולל, ואיזה כח בדיבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל, בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט, תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתנו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה, וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה (מועד קטן יח ע"א): ברית כרותה לשפתים, כלומר: שיש כח בדברי פי אדם. ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת חלק עליוני, וכמו שכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז) ותרגם אונקלוס: 'לרוח ממללא', נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים, כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין - להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, "כי עוף השמים יוליך את הקול" (קהלת י, כ), ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקלל. והרמב"ם זכרונו לברכה אמר בטעם מצוה זו (בספר המצוות לא תעשה שיז): כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס, ועוד האריך בענין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל, שלא ירגיל נפשו אל הנקמה והכעס ואל פחיתות המידות. וכל דברי רבותינו נקבל, עם היות לבנו נאחז במה שכתבנו יותר. (פ' קדושים תשנ"ז) וראה דברי הזוהר הק' על פסוקנו (מובאים ברקנאטי ומתורגמים על־פי "מתוק מדבש"): אין לך שום דיבור ודיבור היוצא מפי האדם שאין לו קול, וקול הזה עולה למעלה וכמה מלאכים מחבלים מתחברים עם הקול ההוא ומלווים אותו ומעלים אותו, עד שעולה אל מקום של תהום רבה ששם מדור החיצונים, ומעורר אותם ועל ידי זה הם מתגברים בעולם. וכמה חיצונים מהם מתעוררים על אותו האדם להענישו, לכן אוי למי שמוציא דיבור רע מפיו וכו'.

2"ולפני עור לא תתן מכשל". עיין בפירוש המשניות לרמב"ם (שביעית פ"ה, מ"ו) שכתב: אמר ה' "ולפני עור לא תתן מכשול", הכוונה בזה, שמי שעיוורה אותו התאווה והדעות הרעות, אל תעזרהו על עיוורונו ותוסיף להתעותו. ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות, ולא לגרום למה שיביאם לכך, אלא נעשה בהיפך. (תש"ה)

3ועתה קשה לי: למה הן רש"י (תורת כהנים) הן רמב"ם דוחים את פשוטו של מקרא שהוא מובן לכל גם בלא כל פירוש? ועוד יש לשאול: מה דין היועץ כשעצתו הרעה לא נתקבלה, האם עבר על הלאו? (פ' קדושים תשס"ה) לשאלה הראשונה נדרש הרב אלחנן סמט שי' בספרו "עיונים בפרשות השבוע" (סדרה ראשונה עמ' 78) ושם, לאחר דיון ארוך, הוא מבאר כי הכשלת עיוור בדרכו, זהו מעשה שפל של התעללות לשמה. לפיכך הניחו חז"ל שלא יתכן שהתורה התכוונה למעשה זה. לתורה ישנן הנחות יסוד בדבר הרמה המוסרית הבסיסית של קהל הייעד שלה, ומעשה כזה הוא הרבה מתחת לאותה רמה מוסרית. לפיכך חיפשו חז"ל פרשנות מטפורית למונחים שבפסוק. וזה שהתורה בחרה בלשון מטפורית זו ולא אסרה באופן ברור נתינת עצה שאינה הוגנת או הכשלת האחר בעבירה, זה מפני שניסוח ישיר זה מקל מחומרת האיסור בעיני העובר. על האדם לידע כי בשעה שהוא מבקש להשיא עצה רעה לחברו, הריהו יורד לדיוטא מוסרית תחתונה ונחשב כמכשיל עיוור בדרכו.