ברכת אשר על התורה, ויקרא יט:טו

1"לא תעשו עול במשפט, לא תשא... ולא תהדר... בצדק תשפט" וגו'. נראה שהרישא הוא הכותרת לג' המצוות שאחריו, וכך גם משתמע מלשון רש"י: שלא תאמר... שלא תאמר, וכפירושו להלן (פסוק יט). (פ' קדושים תשנ"ז)

2רש"י ד"ה לא תעשו עול במשפט, ...קרוי עול, שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה וכו'. תערובת שמות־עצם ושמות־תואר שבכאן תמוהה. ועוד קשה, מניין לו לרש"י שעושה עול הוא שנאוי, שכן לארבעת הביטויים האחרים הוא מביא הוכחה, אבל לא לזה. וראה חזרה על נוסחה זו להלן (פסוק לה ד"ה לא תעשו). (פ' קדושים תשמ"ט)

3וראה ב"תורה תמימה" (אות צה) המנמק גם לשון שנאוי. (פ' קדושים תשנ"ב)

4רש"י ד"ה בצדק תשפט עמיתך, ...דבר אחר, הוי דן את חברך לכף זכות (סנהדרין לב ע"ב). לא ידעתי, כיצד זה משתמע מכאן. ויתרה מזו, מה לזה ולצדק, והרי על ידי דין לכף זכות אפשר - ובדרך כלל אף עושים כן - גם למחול על פשעים חמורים, בלא להעניש כראוי. (פ' קדושים תשמ"ט)

5וראה גם "תורת כהנים". ובוודאי יש בדין לכף זכות סטיה מן הצדק המוחלט. (פ' אחרי־מות קדושים תש"ן) וראה "ספר הזכרון" שהוזקק רש"י (תורת כהנים) לומר 'דבר אחר', לפי שאם נפרשהו כמשמעו יהיה זה מקרא מיותר, שמאחר שהזהיר שלא יעשה עוול ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול - אין לך צדק גדול מזה! לכן דרשוהו חז"ל למשפט הלב, כלומר תשפוט לבך לזכות כל מעשי עמיתך.

6הדרשה "הוי דן" וכו' באה גם במסכת שבועות (ל ע"א), ושם יש הסתייגות: עם שאתך בתורה ובמצוות השתדל לדונו יפה, ואילו באבות (א, ו) באה האמירה באורח כולל: הוי דן את כל האדם לכף זכות. ודרשתי בזה בבת־המצוה של רויטל ושירה שתח' במוצאי יום העצמאות תשנ"א במלון שבחוף התמרים בנווה דקלים, בסופו של יום יפה שאירגנו שלומי ולאה שי' לכל המשפחה לרגל השמחה. (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"א)

7ואולי צריך לפרש כאן צדק - צדקה, כלומר מתוך ויתור כלשהו. וראה "שפתי חכמים" (אות צ) המסתמך, כנראה, על פירושו של רמב"ם למסכת אבות שם ואומר: כשהוא חברך, תדון אותו לכף זכות, אבל אם הוא רשע, הוי דן אותו לחובה (והוא כגמרא בשבועות שם), אף־על־פי שבמשנה אבות נאמר במפורש "כל האדם". וראה פירושו של רבנו בחיי על המשנה שם שכתב: כל זמן שרואה אדם בחברו עושה דבר ויכול הוא לדון אותו דבר לשני צדדים - לצד חיוב ולצד זכות, יש לו להניח צד חיוב ולדונו לצד זכות. וזה בכל אדם, ולכך אמר "את כל האדם". ובפירושו של "שפת אמת" למסכת אבות יש ביאור יפה, והוא על דרך החסידות: פעמים שאדם אינו נוהג כשורה בדבר מסויים, ועם זאת יש בו מידות טובות המכריעות אותו לכף זכות. לכן אומרת המשנה "הוי דן את כל האדם". כלומר יש לדון כל אדם לפי כללות מעשיו.

8ובאשר למשנה באבות, כבר לפני זמן פירשתי את הסדר התמוה - רב, חבר, דין לכף זכות - שהסיפא בא לאפשר את קיום הרישא והמציעתא של המשנה, כלומר אין אתה יכול לעשות לך רב ו/או לקנות לך חבר, אם לא תדון כל אדם לכף זכות. (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ט)

9ועתה ראיתי ב"תורה תמימה" (אות ק): "...משום דכל אדם יש לו חזקת כשרות, וצריך להעמידו על חזקתו", ודבריו יפים. (פ' אחרי־מות קדושים תשס"ב) הערת ר' שמואל עמנואל שי': לשאלה על הניגוד, לכאורה, בין הציווי "הוי דן את חברך לכף זכות", לחובה לדון על־פי הצדק המוחלט, נותן רש"ר הירש על אתר תשובה ברורה ו"פשוטה", וזו לשונו: המאמר "בצדק תשפט עמיתך" הוא מקור לשתי הלכות, הנראות סותרות זו לזו. השופט נתחייב בו לדון על־פי הצדק המוחלט - וייקוב הדין את ההר; ואילו מחוץ לכותלי בית הדין - ביחס להערכה החברתית שבין אדם לחברו - למדו מכאן: "הוי דן את חברך לכף זכות" (שבועות ל ע"א). אך אין זו אלא סתירה שלכאורה. כי הדין המשפטי וההערכה החברתית שונים זה מזה מבחינת המושא. על השופט לבחון רק את גופו של מעשה - אם הוא מתאים או נוגד למידת הצדק; ועליו להתעלם מכל הנסיבות הפרטיות והאישיות - ומכל המניעים שהביאו לידי כך. יש מעשה שאין לו הצדקה - אך אפשר ללמד עליו זכות; ואף־על־פי־כן יש לחייב את עושהו בדין. ויש מעשה, שמניעיו חתומים בגושפנקא של שפלות - ואף־על־פי־כן אין לחייב עליו בדין. כנגד זה החברה מעוניינת בעיקר באישיות ובאופי; כל מעשה הוא בעיניה רק סימן לשלמות או לחולשה של אופי חבריה. מידת הצדק נותנת, שהשופט יתעלם מן האישיות, וידון רק בגוף המעשה; ואותה מידת צדק נותנת, שהחברה תשקול את כל הנסיבות האפשריות, שיש בהן ללמד זכות על האישיות ואופיה. והרי היא אומרת: אל תמהר לחרוץ דין על חברך, "הוי דן את חברך לכף זכות!".