ברכת אשר על התורה, ויקרא יט:יז

1רש"י ד"ה ולא תשא עליו חטא. תמיד הבינותי פשוטו של מקרא - לא תשא חטא (נוסף) על הראוי לתוכחה בזה שתמנע ממנו תוכחתך, שהרי על ידי כך תמנע ממנו לחזור בתשובה ולתקן מעשיו, והוא יוסיף לחטוא. והנה רש"י מבאר - על־פי "תורת כהנים" - "תשא" כפועל עומד, ואילו "עליו" לפי פירושו - בעטיו, בגינו, כלומר היזהר שלא תיגרר, בעקבות תוכחתך אותו, לחטא הלבנת פניו ברבים. כך לפי רא"ם, וראה "באר יצחק" על אתר. וצ"ע, מה הכריח את חז"ל לפרש "תשא" כפועל עומד, ולא כפועל יוצא, וכמו שבא בדרך כלל במקרא. ועוד: דברי רא"ם בסוף דיבורו קשים, שכן הוא מבדיל בין דברים שבין אדם לחברו ודברים שבין אדם למקום, שבאלה האחרונים אף יש מקום להלבין פניו, וכן הוא ברמב"ם (הלכות דעות ו, ח), ורמב"ם מוסיף שם "כמו שעשו כל הנביאים בישראל". וקשה לי, מניין להם חילוק זה בין שני סוגי עבירות? ובאשר לנביאים - לכאורה הוכיחו יותר על דברים שבין אדם לחברו, ומכל מקום לא הוכיחו - בדרך כלל - את הפרט כי אם את הציבור כולו, וממילא אין בזה היסוד של הלבנת פנים, לכאורה. וראה ב"לחם משנה" על אתר שכבר שואל על מקור החילוק. (פ' אחרי־מות קדושים תשמ"ח)

2ולכאורה מתרגם אונקלוס כפירושו של רש"י (תורת כהנים), ושונה ממנו יונתן בן עוזיאל - "ברם אין מיבהית, לא תקבלון מטולתיה חובא", כלומר אם מתבייש מן תוכחתו, אין עליו (על המוכיח) חטא.

3וראה "תורה תמימה" (אות קיח): אבל אין לפרש, ולא תשא עליו חטא - שאם לא תוכיחנו, תשא חטאו, מדין ערבות, שכל ישראל ערבין זה בזה, דאם כן הוה ליה למימר ולא תשא חטאו. ע"כ. והוכחתו השלילית כלל אינה נראית לעניות דעתי שהרי עדיין אפשר לפרש "עליו" - בגללו, בסיבתו, כפי שצריך לפרש על־פי דברי "תורת כהנים". והשווה רש"י להלן (כג, יח) ד"ה על הלחם, בגלל הלחם. (פ' אמור תשמ"ח)