ברכת אשר על התורה, ויקרא יט:ב

1רש"י ד"ה דבר אל כל עדת בני ישראל, מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. ע"כ. לשאלה מי היו הנקהלים, הביא בעל "שפתי חכמים" (אות א) שתי תשובות: (א) רוב פרשיות התורה נאמרו לאנשים בלבד, ופרשה זו נאמרה גם לנשים וטף. (ב) שאר פרשיות נאמרו לבני ישראל כתות כתות, ופרשה זו היתה במעמד כל ישראל. וראה דברי רש"י בספר שמות (לד, לב), שם מובא סדר ההוראה הרווח: משה היה לומד מפי הגבורה, ולאחר מכן נכנסו לפי הסדר - אהרן, בניו, הזקנים ורק אחר כך העם, כמובא במסכת ערובין (נד ע"ב). ובספר במדבר (ל, ב) מבאר רש"י כי פרשת נדרים ניתנה לנשיאים תחילה כדי לחלוק להם כבוד, ואחר כך לכל בני ישראל. (פ' אחרי־מות קדושים תש"ן)

2על הצורך באמירת פרשה זו בהקהל עומד אור החיים הק' על אתר. בתחילת דבריו מניח הוא כי בעוד שפרשיות אחרות שבתורה נאמרו כתות כתות, פרשתנו נאמרה במעמד כל ישראל, כמבואר בפירוש השני שאצל בעל "שפתי חכמים". ושני טעמים יש לסדר ההוראה הרווח לפיו נאמרו הדברים כתות כתות, ואלו הם: או לעשות כבוד להדרגת ישראל: כבוד לאהרן, כבוד לבניו, כבוד לזקנים, ואחר כך לישראל, או לצד שכל אחד למד בפני עצמו מפי משה - כשיחזור אהרן לבניו וכשיחזרו בניו לזקנים והזקנים לישראל, מאמצעות זה יהיה ניכר ונרגש אם יש השתנות בנשמע בין הכתות כשיחזרו הדברים זה לזה, מה שלא היה הרגש זה אם היו כולם שומעים מפי משה בארבע הפעמים, ודבר זה יושכל בלב שומע. ע"כ. לפי זה יש לשאול: מה הטעם לאמירת פרשתנו בהקהל? מדוע לא נעשה "כבוד להדרגת ישראל" גם בפרשתנו או לחילופין מדוע לא נצרכה כאן הדאגה לאמיתות המסורת על ידי שכל אחד ילמד מפי משה רבנו בעצמו, כפי שהיה בשאר הפרשיות? בעקבות שאלה זו דוחה אור החיים הק' את ההבנה ששאר פרשיות נאמרו כתות כתות ופרשתנו במעמד כל ישראל, ומעדיף את הפירוש הראשון המובא ב"שפתי חכמים", וזו לשונו: אכן הנכון בעיני הוא, כי בסדר הראשון לא היה מדבר משה אלא לאנשים , וכאן ציוה ה' שידבר לכל עדת ישראל, אנשים ונשים וטף , כסדר שהיו מקובצים במתן תורה. (פ' קדושים תשנ"ז)

3והיה ראוי לדעת, "גופי תורה" מהם, כלומר מה הן המצוות שרש"י מגדיר בתורה שכאלה. וכלום יש בפרשת כי תצא פחות "גופי תורה", אם אמנם הכוונה למצוות עשה ולא תעשה, כפי שאולי משתמע מן המילה "רוב"? (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ח) וראה "תורה תמימה" על אתר (אות ב) שביאר: הכוונה שרוב הדינים שבפרשה זו שייכים לידיעת כל המון העם בדרכי החיים כמו שיתבאר לעיני המעיין, ולא כמו שאר מצוות שאין היחיד עושה אותן בלי הוראת רב ומורה. גם יש לומר (על דרך הדרש) כוונת הלשון "שרוב גופי תורה תלויין בה", מפני דכתיב בפרשה זו המצוה "ואהבת לרעך כמוך" שעליה אמרו 'זו היא כל התורה' (שבת לא ע"א). הערת ר' זאב נוימן שי': וראה שיחות הרצי"ה לספר דברים (עמודים 293, 495).

4רש"י ד"ה קדשים תהיו, הוו פרושים מן העריות ומן העבירה וכו'. המילים "מן העריות ומן העבירה" הן תוספת על מקורו של רש"י שהוא כנראה "תורת כהנים" על אתר: "קדשים תהיו - פרושים תהיו". ואפשר להבין שרש"י מוסיף "מן העריות", שהרי זהו הנושא שבו דובר קודם לכן. אולם הביטוי הכולל "ומן העבירה" תמוה, שהרי הוא כולל הכל, וממילא הופך "מן העריות" למיותר. (פ' קדושים תשל"ג)

5וראה בספר "דבק טוב" המוכיח, כי "ומן העבירה" פירושו - חיבוק ונישוק, כלומר הכל נשאר בתחום העריות. ועיין ב"ספר הזכרון" שכנראה אינו גורס מילים אלה. (פ' קדושים תשל"ח)

6מכאן ואילך דברים שהכינותי לאומרן ביום העצמאות התשנ"ז כשנפגשנו כולנו ביער מודיעין, ולא איסתייע מילתא.

7ידועה מחלוקתם של רש"י ורמב"ן בפירוש "קדשים תהיו". לפי רש"י - הוו פרושים מן העריות (בדווקא), ולפי רמב"ן הרי זו מצוה כללית "שנהיה פרושים מן המותרות", מעין "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח) שהיא מצוה כללית שחלה הן על דיני עריות הן על מאכלות אסורים וכו'. ולכאורה מקורו של רמב"ן בדברי רבא (יבמות כ ע"א) "קדש עצמך במותר לך". אך רש"י מוסיף שם מיד, כבר בד"ה עצמו, את המילה "אף" (במותר לך), ואחר מוסיף עוד: להוסיף עליהם שניות המותר לך על העריות כדי שלא תבוא וכו'. כלומר לדעת רש"י גם רבא מסב את מצוות העשה "קדשים תהיו" על עריות דווקא.

8בפסוק "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" ישנה הקבלה בין קדושת המקום ב"ה לקדושה הנדרשת מעם ישראל, והנה לכאורה אין שתי קדושות אלה - זו הנדרשת מישראל וזו של הקב"ה - דומות, שהרי לא שייך לגבי קדושתו יתברך לא פירושו של רש"י ולא זה של רמב"ן, וכיצד אפשר להקבילן? קושי זה בולט יותר כשמתבוננים בלשון המדרש (ויקרא רבה כד, ד): "לך אמור לישראל, בַּני, כשם שאני פרוש, כך תהיו פרושים". מה לו לבורא יתברך ולפרישות ממותרות או מעריות?

9קל יותר להבין כדברי חז"ל שם בהמשך (פרשה ח), וזו לשונם: משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך. מה עשה המלך? נתן בראשו אחד ושתיים בראשם של בניו. כך בכל יום ויום עליונים מכתירין להקב"ה ג' קדושות. מה הקב"ה עושה? נותן בראשו אחד, ושתיים בראשם של ישראל. הדא הוא דכתיב, "קדשים תהיו כי קדוש אני". יתר המדרשים שבעל "תורה שלמה" מביא כאן, אינם נוגעים בקושי שלפנינו. ודומה שרמב"ן אכן שם לב לקושי, והוא מבאר: "כי קדוש אני ה' אלהיכם, לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדשים". אור החיים הק' נדרש לשאלה זו באריכות ומציע מספר פירושים. אמנה חלק מהם: (א) אם אתם מקדשים עצמכם - מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי (על־פי "תורת כהנים"). (ב) ה' חפץ בבניו שידמו לקונם בהפלגת קדושה, וכשם שאין שיעור וגבול לקדושתו יתברך כך נדרשים בניו להתקדש עוד ועוד ללא גבול. (ג) כדי שנוכל להכין עצמנו להשראת שכינה על ראשנו, עלינו לשער כמה גדולה קדושתו יתברך. עיי"ש עוד. וב"דעת מקרא" מבואר: "כי קדוש אני ה' אלהיכם", כלומר קדושת אלהיכם מחייבת אתכם לחקות את קדושתו.

10נראה שבאין מילים בלשון בני אדם הנותנות ביטוי מלא לקדושת המקום ב"ה וממצות את עומק משמעותה, לא הסתפק הכתוב לעתים קרובות בתיבה "קדוש" לגבי הקב"ה אלא הפליג בלשונו, כגון "נאדר בקדש" (שמות טו, יא), "אין קדוש כה'" (שמואל א' ב, ב), "קדוש קדוש קדוש" (ישעיה ו, ג), כי אכן הקדושה שילוד אשה עשוי להגיע אליה, אינה אלא חיקוי רפה של קדושתו שלו יתברך שאין לה חקר. ואמרו חז"ל (ויקרא רבה כד, ט): "קדשים תהיו", יכול כמוני? תלמוד לומר, "כי קדוש אני ה' אלהיכם", קדושתי למעלה מקדושתכם. ע"כ. אמנם לכתחילה יעד הקב"ה את עם ישראל להיות לו לעם קדוש, כמו שנאמר "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" (דברים ז, ו ושם יד, ב ו-כא), וכאן בא הכתוב להורותנו שלא יעלה על הדעת, שדי לנו בייעוד זה ובהבטחה זו, אלא שאנחנו מצווים לשמור קדושה זו מכל משמר ולחזקה ולהאדירה על ידי קיום מצוות התורה, ולימדונו חז"ל (יבמות כ ע"א): "קדש עצמך במותר לך", וכפי שמפרט רמב"ן על אתר.

11ובספר "תפארת יהונתן" על התורה לרבי יהונתן אייבשיץ (ריש פרשת קדושים ד"ה והנה) מצאתי דברים נפלאים, המתאימים לכל זמן ובייחוד לזמננו: ...אמנם כבר פירשתי, כי להחמיר יותר מתוך התורה הוא אפשרות רחוקה, כי כבר כתב יוסיפון בן גוריון (יוספוס פלביוס) בספרו לרומיים, שהיו בבית שני אנשים שהיו שוכנים ביערים, מתבודדים, וממש לא אכלו רק פרי עצי היער, והיו נזירים מכל ענייני העולם, אבל הפרושים לא היתה דעתם בהם כלל וכלל. כי עובד ה' השלם צריך להיות דבריו ועסקיו נוח לה' ולבריות, ולא להפריע נימוס יישוב העולם וחברת בני אדם והנהגת מדינה, ואלו יהו כולם נזירים כאלה, לא נתקיים נימוס וסדר הטבע, ויכלה העולם ויאבד קשר האומה. ועל זה רמזו חז"ל: "יפה תורה עם דרך ארץ". ולכן, כל פרישות שיעשה האדם, תהיה לו על זה הסוג שיש אפשרות שתקיים אותה כל האומה. אבל הפרישות שאפשרית רק ליחיד ולא לאומה בכללה, זה אינו בגדר השלימות, ודברים כאלה הרחיקו חכמי ישראל. וזהו כוונת המדרש: "פרשה זו נאמרה בהקהל", כי הקדושה במותר לך תהיה רק מה ששייך בהקהל. ע"כ.

12לכאורה אלה הם דברים מתקבלים על הדעת, ועם זאת שונה דעתו של הנצי"ב ב"העמק דבר" על אתר: קדשים תהיו - כלפי מעשה ארץ מצרים וכנען בתאוותם לפרוץ אפילו כל חוק, באה המצוה אל "כל עדת בני ישראל" להיות גדור מן התאוה, אפילו מה שהוא נגד שכל האנושי לבד, וכמו שכתב הרמב"ן בפירוש מצוות עשה זו שהוא להיות פרוש ממותרות הרבה, אפילו במותר. והקדים הכתוב כאן "אל כל עדת בני ישראל" באשר אין פרישת כל אדם שווה, ותורת כל אחד לבדו בידו לפי טבע גופו והליכות ביתו וכדומה. וכן כתב ה"מגיד משנה" שלהי הלכות שכנים: "וענין דין בן המיצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתיקון מידות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדשים תהיו, והכוונה כמו שאמרו ז"ל: קדש עצמך במותר לך, שלא יהא שטוף אחר התאוות, וכן אמרה "ועשית הישר והטוב", והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם. ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצוות התורה הן בכל עת ובכל זמן ובכל ענין, ובהכרח חייב לעשות כן, ומידות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים, והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו, ומהם שעשו אותם בדין גמור, ומהם לכתחילה ודרך חסידות, והכל מדבריהם ז"ל. ולזה אמרו: "חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה, שנאמר כי טובים דודיך מיין". משום הכי כתוב דמכל מקום הכל מוזהרים, איש לפי ערכו, מה שאין כן כל המצוות, הדבר ידוע שהכל שוים. ע"כ. ואם נתעמק בדבריו, אולי נמצא שמשלימים את דברי ר' יהונתן אייבשיץ, ואלה ואלה דברי אלקים חיים.

13באשר להקבלה שבין קדושת המקום ב"ה לקדושה הנדרשת מעם ישראל ("קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם") הוסיף הרב איתן שנדורפי שי' מדבריו הנפלאים של הגאון ר' שמעון שקופ בהקדמת ספרו "שערי יושר", וכה דבריו: נראה לעניות דעתי, שבמצוה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל, שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג, שלא יהיה בזה איזה ענין לטובת זולתנו, וכמובן בכל הקדושות שהוא התייחדות למטרה נכבדה. והנה כשהאדם מיישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו מוקדשים לכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו - להבראת גופו ונפשו - הוא מתייחס גם כן אל מצוות קדושה, שעל ידי זה ייטיב גם לרבים, שבטובתו לעצמו הוא מיטיב עם הרבים הצריכים לו, אבל אם הוא נהנה הנאה מן סוג המותרות, שאינן דרושות להבראת גופו ונפשו, הנאה זו היא נגד הקדושה, שבזה הוא מיטיב לעצמו לרגע לפי דמיונו, ולזולתו אין שום תועלת. ועל־פי דרך זו ענין מצוה של פרישות הוא תמצית מיסוד מצוות קדושה, הנכרת בפועל בדרכי ההנהגה של האדם, אבל ברעיון ושאיפת הרוח מתרחבת מצוה זו גם על כל מפעליו ומעשיו של האדם גם בינו לבין המקום, וביחס זה מתדמה ענין קדושה זו לקדושת הבורא יתברך באיזה דמיון קצת, שכמו שבמעשה של הקב"ה בבריאה כולה, וכן בכל רגע ורגע שהוא מקיים את העולם, כל מעשיו הם מוקדשים לטובת זולתו, כך רצונו יתברך שיהיו מעשינו תמיד מוקדשים לטובת הכלל ולא להנאת עצמו. הערת ר' זאב נוימן שי': ובשיחות הרצי"ה לספר ויקרא (עמ' 151) מבואר: "קדשים תהיו כי קדוש אני"... אולם תדעו: "קדושתי למעלה מקדושתכם" (ויקרא רבה כד, ט). נכון לומר שהמושג של קדושה אלהית של "קדיש בשמי מרומא עלאה" (קדושה דסדרא) הוא ה'קדוש' שלנו ואשרינו שנמשכת קדושתנו מתוך הקדושה העליונה האמיתית, אבל אין להחליף את היוצרות, אין לחשוב שזה מתחיל מן הקדושה התחתונה, חס ושלום! זה מתחיל מן הקדושה העליונה, זה נמשך מן הקדושה האבסולוטית משמי מרומא עלאה, קדושתכם מתוך קדושתי. קדושתי זה המקור. זהירות מטשטוש, מסכנת הגשמה של האלהות וכו'. וראה שם עוד (עמ' 182).