ברכת אשר על התורה, ויקרא כא:כ

1"...או מרוח אשך". כל המומין הקודמים נראים לעין, ועל כן אני מבין שהם פוסלים, מה שאין כן זה. ואולי צריך להביא כדוגמא גם מום שאינו נראה לעין, כדי שהמילים "כל איש אשר בו מום", רש"י - לרבות שאר מומין (תורת כהנים) - ירבו גם מומין שאינם נראים. (פ' אמור תשס"ג) ורמב"ן על אתר מראה כיצד סודרו המומים השונים בפסוק בסדר של 'לא זו אף זו'. ומן הראוי לציין כי המומים המנויים כאן הם האבות, אך להם ישנם עוד מאה וארבעים תולדות (ראה רמב"ם הלכות ביאת מקדש ח, יז).

2רש"י ד"ה או גבן, שורציל"ש בלע"ז, שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב (בכורות מג ע"ב). ע"כ. מסתבר שזה מעין דבר הלמד מענינו, כלומר גבן מסוג המומים דק או תבלול בעינו. ובאשר ללע"ז - ר' משה קטן ז"ל תרגם: בעל גבות ארוכות וסבוכות. (פ' אמור תשנ"ח)

3רש"י ד"ה גרב או ילפת (לכאורה כך צריך היה לכתוב, אך כתוב "גרב וילפת". וטוב עשה ר' יצחק לוי ברש"י שבחומש רש"ר הירש ששינה) , מיני שחין הם: גרב - זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ. ילפת - היא חזזית המצרית... והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב - שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר "ובגרב ובחרס" (דברים כח, כז); כשסמך גרב אצל חרס - קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת - קורא לחרס גרב (על־פי ברייתא בבכורות מא ע"א). ע"כ. כלומר "גרב" הנזכר בפסוקי התוכחה שבפרשת כי תבוא אינו זהה לזו שבפסוקנו. כאן ה"גרב" סמוך לילפת ולכן הוא מציין את השחין הקשה (יבש אף מבחוץ), ושם הוא סמוך לחרס, משום כך משמעו השחין הקל (לח מבחוץ), כמבואר ב"לפשוטו של רש"י". (פ' בהר תשנ"ב)