ברכת אשר על התורה, ויקרא כו:כה

1"וְשִׁלַּחְתִּי". "מהפך" ו"מרכא" במילה אחת. וכן להלן (בפסוק לו) - "וְהֵבֵאתִי". ולא שמתי לב עד כה והדבר תמוה. וב"מנחת שי" אין הערה בנדון. (פ' בהר בחקתי תש"ן) הערת ר' שמואל עמנואל שי': מצאתי "מרכא" רק בחומש קורן! בחומשים האחרים שבדקתי, אין "מרכא". אולי בזה מתורצת התמיהה על "מנחת שי".

2רש"י ד"ה ושלחתי דבר בתוככם, ועל ידי הדבר - ונתתם ביד האויבים וכו'. למעלה (פסוק כב ד"ה והשלחתי) פירש רש"י "והשלחתי - לשון גירוי", ובדין העיר בעל "שפתי חכמים" (אות א): דאין שייך לשון שליחות אלא בבר דעת. משום מה כאן אין רש"י מפרש שהוא לשון גירוי. (פ' בחקתי תשנ"א) על כך השיב הגר"א נבנצל שליט"א: הדבר הוא מחלה הנשלחת מלמעלה, ואין שייך בו גירוי.

3שם. ...לפי שאין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקברו וכו'. כלומר על אף שאינם שומעים בקול ה' ואינם שומרים מצוותיו, הם מוסרים נפשם על עניין זה. מידת מסירות הנפש שכאן - בעד איסור שבוודאי אינו מן התורה - קשה, כלום אין פיקוח נפש צריך לדחות איסור שכזה? (פ' בחקתי תשנ"ב) הערת הרב איתן שנדורפי שי': לשאלה זו נדרש הגאון ר' חיים קנייבסקי בספרו "טעמא דקרא", וכה דבריו: ויש לומר דקאי על ימי נבוכדנצר שלא היו הורגים את היוצאים, רק נוטלים אותם לבבל, ומפורש בירמיהו (לח, ב): "והיוצא אל הכשדים וחיה והיתה לו נפשו לשלל". ומסתמא בחרו להוציא את המת אנשים חלשים שבלאו הכי אין יכולים להלחם. וזה מוכרח גם כן, שאם היו הורגים אותם, אם כן בלאו הכי לא יקברו את המת ולמה הוציאוהו. ע"כ. מכל מקום יש להעיר על דבריו שרש"י בסוף פסוק כו כותב, ש"ונתתם" הוא החרב שבתחילת הפסוק ולא שבי. וראה גם "שיחות לספר במדבר" של הגאון ר' אביגדר נבנצל (עמ' מז), שכתב: אמנם בכל מקום אסור להלין מת, אלא שלכבוד המת מותר; ואילו בירושלים, יש הלכה למשה מסיני שאין מלינים בה מת אפילו לכבודו. רואים מדברי חז"ל אלה, עד כמה החמירו בהלכה זו. כי אפילו במצב שהאוייב צר מבחוץ ולוכד את מוציאי המת - לא ויתרו ישראל על הוצאת המת מירושלים. עדות מפורסמת להקפדה זו יש בגמרא בגיטין (נו ע"א): בעת המצור הרומאי על ירושלים, לא הניחו הבריונים לאיש לצאת מן העיר, כדי שכולם ישתתפו במלחמה ברומאים. מה עשו כדי שרבן יוחנן בן זכאי יֵצא מחוץ לחומה, ויסכם עם הקיסר על הצלה חלקית של יבנה וחכמיה? - פוּרסם ברבים שרבן יוחנן נפטר, ואז הניחו הבריונים לתלמידיו להוציאו לקבורה. רואים, שאף שהתלמידים עתידים לִפול בידי הרומאים, לא מנעו הבריונים את יציאתם; גם הם הכירו בחשיבות הדין, שאין מלינים מת בירושלים. אמנם הלכה זו אינה משלושת הדברים עליהם מוסרים את הנפש, וכנראה שליוצא מירושלים בזמן המצור לא היה צפוי מוות ודאִי. כך נהגו גם אנשי ה"חברה קדישא" בדורנו קודם נפילת ה"רובע", שהוליכו מתים לקבורה בהר הזיתים במסירות נפש, חרף זריקות האבנים של ה"פרא אדם" (בראשית טז, יב). אכן בעת המצור בתש"ח, קברו בעל כורחם את המתים בתוך ה"רובע" משום שהוצאת מת לקבורה היתה בלתי אפשרית. גם כיום מקפידים על הדבר, וכאן, בירושלים שבין החומות, שמעיקר הדין, הלכה זו נוהגת רק בה - מוציאים את המת אל העיר החדשה בכל שעה בלילה, אף כשאי אפשר לקוברו עד הבוקר (מלבד בלילות שבת). ע"כ.