ברכת אשר על התורה, ויקרא ד:ב

1רש"י ד"ה מכל מצות ה', פירשו רבותינו, אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת ושגגתו חטאת. ע"כ. כלומר העובר בשוגג על מצוות לא תעשה שהעובר עליה במזיד עונשו כרת - עליו להביא קרבן חטאת. ודומה ששתי המלים האחרונות מיותרות הן, שהרי זהו מה שהכתוב בא ללמדנו. ואכן, אצל ר' אברהם ברלינר הן נתונות בסוגריים מרובעים, ובדפו"ר אינן כלל, ונראה שזהו הנכון.

2אלא שעתה קשה לי, כיצד דרשה זו נובעת מתיבות ד"ה, ולכאורה צריך היה לסמן כד"ה: אשר לא תיעשנה , או לפחות לכתוב וגו' , שהרי רק מן המלים הללו אפשר לדרוש כן, אבל לא מצאתי מי שיעיר על זה, וגם בדפו"ר כדפוסנו.

3ובאשר ללשון רש"י "...על דבר שזדונו לאו וכרת" - ראה "שפתי חכמים" (אות ח) שהמילה 'לאו' באה להוציא מילה ופסח שיש בהם כרת אבל אין בהם לאו, וכדבריו שם. (פ' ויקרא תשל"ג, תשמ"ח, תשנ"ב, תשנ"ז)

4רש"י ד"ה מאחת מהנה, ...שם משמעון, נח מנחור, דן מדניאל. ע"כ. הניחא נח מנחור שהוא שם שלם, אך בשני האחרים הרי לא תהיה אות סופית וממילא יוכר שאין זה שם שלם, ולמה אפוא יהיה חייב חטאת? לכאורה צ"ע. (פ' ויקרא תשנ"ז) וכך שואלת הגמרא (שבת קג ע"ב): מי דמי? מ"ם ד"שם" - סתום (מ"ם סופית), מ"ם דשמעון - פתוח! ע"כ. נמצא שהאותיות "שמ" שכתב, אינן מתקיימות כמילה בפני עצמה, ומדוע חייב עליהן? הגמרא לומדת מחמת קושיה זו הלכה מחודשת בדיני כתיבת ספר תורה: אמר רב חסדא: זאת אומרת, סתום ועשאו פתוח - כשר. ע"כ. כלומר אם כתב בספר תורה את המילה "שם" במ"ם פתוחה ("שמ") - הספר כשר. מכל מקום להלכה נוקטים אנו כדעה המובאת בברייתא הראשונה שם בגמרא, שספר תורה שכתבו בו "כפופין פשוטין, פשוטין כפופין... סתומין פתוחין, פתוחין סתומין" - פסול (ראה שולחן ערוך או"ח לב, יח וביאור הגר"א שם). נמצא שהכותב "שמ" מ"שמעון" או "דנ" מ"דניאל" - פטור.

5שמא צריך להסיק מכאן שהאות הסופית היא המצאה מאוחרת? ואם כן, ממתי, ולמה דווקא אותיות מנצפ"ך? (פ' ויקרא תש"ס) והנה במסכת שבת (קד ע"א) מסיקה הגמרא שאותיות מנצפ"ך נמסרו בסיני עם פירושן, איזו צורה יש לכתוב באמצע מילה ואיזו בסופה. במשך הזמן נשכחה הלכה זו מרוב העם וחזרו הנביאים ("צופים") ותיקנו לכתוב האותיות כראוי, לפי המסורת שהיתה בידם. וראה דברי מהר"ל (גבורות ה' פרק כז) באשר לבחירת אותיות מנצפ"ך בדווקא.