ברכת אשר על התורה, ויקרא ה:כד

1רש"י ד"ה וחמשתיו, ...שאם כפר בחומש וכו'. כלומר שטוען שכבר שלמו, כי לכאורה אין כפירה אחרת בחומש. (פ' צו תשנ"ח) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: ישנה אפשרות נוספת של כפירה, שכפר שלא נשבע לשקר.

2דיני הקרבנות הפותחים את ספר ויקרא משתרעים על פני פרקים א-ז. בפרשת ויקרא נידונו קרבנות הנדבה של היחיד - עולה, מנחה ושלמים (פרקים א-ג), וקרבנות החובה שמביא היחיד על חטאיו - חטאת ואשם (פרקים ד-ה). והנה בראשיתה של פרשתנו (בפרקים ו-ז) באה חזרה על הקרבנות שבפרשת ויקרא, וכמעט באותו הסדר (רק מקומו של זבח השלמים אינו מתאים לסדר שם). מה פשרה של חזרה זו? מדוע לא אוחדו דיני הקרבנות במקום אחד? (פ' צו תשנ"ט) לשאלה זו נדרש ר' מנחם בולה בסיכום פרשיית הקרבנות הפותחת את פרשת צו ("דעת מקרא" עמ' קכד), וכה דבריו: פרשה זו (פרקים ו-ז) נאמרה למשה בהר סיני (ראה ז, לח), ולא באוהל מועד. כשישב משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה הראשונים, לימדו הקב"ה את עשיית המשכן וכליו, ואת עשיית בגדי הכהונה והקדשת אהרן ובניו לכהונה. ולא מצאנו כהמשך טבעי לנושאים האלה ציוויים על הקרבנות, אלא הדלקת המנורה (שמות כז, כ-כא), עולת התמיד (שם כט, לח-מו) והקטרת הקטורת (שם ל, ז). ולכאורה הדבר מתמיה. מאחר שהקרבת הקרבנות היא התכלית שלמענה נצטווה משה לקדש את אהרן ובניו לכהונה, היה אפוא סביר, שילמד הקב"ה את משה באותו מעמד גם את מעשה הקרבנות למיניהם ואת דיניהם. ובאמת נראה, שהפרשה שלנו כבר נאמרה למשה בהר סיני לאחר פרשת קרבן התמיד... וטעם הדבר - שלפעמים הכתוב מעדיף סדר ענייני על סדר כרונולוגי ("אין מוקדם ומאוחר בתורה"). והנה על ידי העברת הפרשה השניה לספר ויקרא, נמצאו שתי פרשיות המלמדות על הקרבנות, סמוכות זו לזו, משלימות זו את זו בדיניהן וכרוכות זו בזו במקום אחד כאילו הן פרשה אחת. ואף־על־פי שאמירתה של הפרשה השניה קדמה לראשונה - שכן השניה נאמרה כבר בהר סיני והראשונה באוהל מועד - מכל מקום, נקבעה הפרשה שבפרקים א־ה בתחילת הספר, משום שהיא המשך ישיר למה שמסופר בסוף ספר שמות; ללמדך, שמיד לאחר הקמת אוהל מועד וירידת השכינה עליו, נתקיים מה שנאמר: "אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם" (שמות כט, מב). וראה עוד ב"עיונים בפרשות התורה" של הרב אלחנן סמט (סדרה ראשונה עמ' 19). הערת הגר"א נבנצל שליט"א: עיין חגיגה (ו ע"א וע"ב).