ברכת אשר על התורה, במדבר א:כ

1בפסוקים אלו בא מפקד בני ישראל על מספריהם של כל שבט ושבט. והנה לאורך כל הפרק הבא שוב באים מספריהם של כל שבט ושבט אלא הפעם לפי המחנות. ובעוד שבפרק א באים ראובן, שמעון וגד ראשונים, מתחלף הסדר בפרק ב, בתאור המחנות, יהודה, יששכר וזבולון באים ראשונה, ואילו סדר מניתם של יתר השבטים נשמר גם בפרק זה. וקשה לי: (א) מה בא הכתוב להשמיענו בציון מספרו של כל שבט ושבט, ולא רק פעם אחת, כי אם פעמיים בזה אחר זה? (ב) למה שינה הכתוב מן הסדר? ואם כדי שיהודה וסיעתו ימנו ראשונים, מפני שראשונה יסעו, היה יכול למנותם כך גם בפרק א. (ג) תמוה מספרם הגדול (השווה עם מספר בני מנשה) יחסית (40,500) של בני שבט אפרים, חרף האבידות המרובות (מאתיים אלף. ראה "פרקי דרבי אליעזר" מז) שפקדו אותם במסגרת נסיון היציאה המוקדמת שלהם ממצרים (שלושים שנה קודם צאת בני ישראל ממצרים). כלום לא השפיעו אבידותיהם על המספר העכשוי? והנה ראיתי את דבריו של הרב יגאל שפרן שי' ב"שבת בשבתו" (שנת תשמ"ג), ששואל באורח כולל על טעם פירוט־היתר המיגע שבפרשה זו, ותשובתו היא - מדבר. כלומר, עם שיצא משעבוד ממושך והוא מצוי עתה בתוך שממה, צריך למסגרת ולמשטר של דייקנות, פן תוסיף השממה הפיזית על השממה הרוחנית. זהו עיקר רעיונו. אבל אין בזה תשובה לגבי שאלת החזרה על מספרי שבטי ישראל. (פ' במדבר תשמ"ז) לשתי השאלות הראשונות נדרש ר"י אברבנאל. באשר לחזרה על מספר הנמנים (שאלה א) מבאר כי נתונים כמותיים אלו הם נתונים חשובים עבור סידור השבטים לקראת המסעות. דגל מחנה יהודה, ועמו יששכר וזבולון הוצב בחזית, שכן צבאו הוא הגדול ביותר (186,400). גם מאחור נדרש צבא גדול, שמא יבוא האוייב מאחור ויזנב בנחשלים. לכך נבחר דגל מחנה דן ועמו אשר ונפתלי, שצבאם היה הגדול ביותר אחר דגל מחנה יהודה (157,600). משני הצדדים, בהם הסכנה מועטה יותר, הושמו דגל מחנה ראובן ועמו שמעון וגד (151,450) וכן אפרים, מנשה ובנימין (108,100). ובאשר לסדר השבטים במנין (שאלה ב) כתב: והנה התחיל המנין מראובן, להיותו הבכור. כי עם היות שנִטלה ממנו בכורתו ונתנה ליוסף (כאמור בדברי הימים א' ה, א-ב), הנה כאשר בא למנות התחיל מהגדול שבאחים שהוא ראובן, ואחריו שמעון כפי תולדותם. אך זכר אחריהם גד, לפי ששלושתם היו בדגל אחד. ורצה יתברך שיימנו השבטים כפי הסדר שיהיו בדגלים, אלא שהתחיל מראובן לזכרון בכורתו. על שאלה (ג) השיב הרב איתן שנדורפי שי' כי לפי דברי חז"ל (שמות רבה יד, ג. מובאים ברש"י שמות י, כב) שארבעה חלקים מישראל שמתו בשלושת ימי אפילה, מתו על שלא רצו לצאת ממצרים, מובן מניינו של שבט אפרים, שכן שבט זה שביקש לצאת ממצרים בטרם עת מסתבר שלא נמנו בניו על אלו מישראל שמתו בשלושת ימי אפילה בשל חוסר רצון לצאת ממצרים. אם כן, כיון ששבט אפרים לא נתמעט בשלושת ימי אפילה, לכן לא השפיעו אבידותיהם ביציאת־הנפל שלהם על המספר העכשוי.