ברכת אשר על התורה, במדבר יא:כה

1"...וידבר אליו ויאצל מן הרוח" וגו'. "ויאצל" - הקב"ה (ולא משה המוזכר קודם כ"אליו"), וכמובטח למעלה "ואצלתי מן הרוח אשר עליך" (פסוק יז). (פ' בהעלתך תשנ"ו)

2רש"י ד"ה ולא יספו, ...ואונקלוס תרגם ולא פסקין, שלא פסקה נבואה מהם. ע"כ. והוא כדעת רבי שמעון בסנהדרין יז ע"א ("נתינה לגר"). ומכל מקום קשה על דעה זו מן "אם יֹספים אנחנו" (דברים ה, כב), וראה מה שכתבתי שם (בפסוק יט). וברור שאין אונקלוס המתרגם יכול לנהוג כרש"י הפרשן, דהיינו להציע שני פתרונות לקושי לשוני (או אחר), ועליו להכריע. (פ' ואתחנן תשנ"ה) ולפי "באר יצחק" גם כאן נתכוון התרגום לפרש תיבת "יספו" במובן הוספה, ומשמעה, שלא הוסיפו עוד להיות כפי שהיו קודם שנתנבאו, כי רוח הנבואה לא פסקה מהם. הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': מעיון באונקלוס מתברר שכל תרגומי "יסף" נקבעו משיקול משותף - מגמת שבח. בספר בראשית (לח, כו) ניכרת מגמת הסנגוריה לכבוד יהודה: "ולא יסף עוד לדעתה" מתורגם שם "ולא אוסיף", שהתנזר מכאן ואילך מכלתו. אבל אצלנו, ביחס לשבעים הזקנים, תרגם "ויתנבאו ולא יספו" - "ולא פסקין", שהמשיכו להתנבא. וכן בספר דברים. וראה פרשגן לספר בראשית (עמ' 716).