ברכת אשר על התורה, במדבר טו:לט

1"...וראיתם אֹתו...". מוסב על פתיל התכלת המוזכר בפסוק הקודם. ומכיוון שלפי המשך הפסוק - "וזכרתם" וגו' הוא העיקר, הוא תכליתה של מצוות ציצית, תמוה הוא כיצד הגיעו לשכחת דרך הכנתה של התכלת. (פ' שלח תשמ"ז) נראה שלא שכחה גרמה לביטול מצוה זו, אלא חורבן בתי התעשיה של התכלת והעובדה שהתכלת אינה מעכבת בציצית, כמבואר במאמר "התכלת בישראל" של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (פסקים וכתבים, פרק א, שו"ת בדיני או"ח סימן ה עמ' מא. פורסם בספר "התכלת" של הרב מנחם בורשטין שי' עמ' 370), וכך נאמר שם: יש להניח בבטחה, שבימי חתימת התלמוד בבלי, עדיין היו ישראל משתמשים בתכלת לציצית, כי לא נזכר בשום מקום בתלמוד שהתכלת נפסקה. מאידך גיסא, בשאילתות דרב אחאי - שנתחברו בארץ ישראל בערך בשנת ד'תק"ך, אין כבר שום זכר לתכלת. התכלת של הציצית פסקה, איפוא, מישראל בין התאריכים הללו: חתימת התלמוד בידי רבנן סבוראי, בערך בשנת ד'ש"ל; וחיבור השאילתות בערך בשנת ד'תק"ך. כיבוש הארץ בידי הערבים, בערך בשנת ד'תמ"ג, גרם לחורבן המלא של בתי התעשייה הקיסריים של פורפורא (תכלת) בארץ ישראל. הזו היתה הסיבה של ביטול התכלת? יתכן! ...תעשייה זו חזרה ונוסדה אחרי הכיבוש הערבי, אלא שתקופת־הבינים ארכה יותר מדי, והיהודים לא עשו עכשיו, כנראה, שום נסיון להחיות את התכלת... השפיעה על כך ההפסקה הממושכת שחלה בשלשלת הקבלה בענין זה (התכלת). ויתכן, שקביעת ההלכה שהתכלת אינה מעכבת בציצית (מנחות לח ע"א), אף היא גרמה במידה מרובה לביטול מצוה זו למעשה. ע"כ.

2ואולי גם צריך לשאול: (א) אם בציצית שלנו, דהיינו בלא תכלת, אכן מקיימים את המצוה כהלכתה, ואם לאו למה קושרים ציצית שאינן כהלכה ולמה מברכים על מצוה שאולי אינה נעשית כהלכתה? (ב) האם זה דומה למניח רק תפילין של יד כשאין לו של ראש? (ג) האם זו מצוה דאורייתא? (פ' שלח תשס"ה) על שאלות אלו השיב הרב יעקב אפשטיין שי' במאמרו "תכלת מסופקת - דינה בציצית" ("חבל נחלתו", א, סימן א פרק ג, עמ' 23), וכה דבריו: נחלקו התנאים האם תכלת ולבן מעכבים זה את זה או לא? (מנחות לח ע"ב): רבי פוסק שמעכבים, וחכמים חולקים וסוברים שאין מעכבים. הרז"ה (שבת דף יא ע"ב בדפי הרי"ף) וכן דעה אחת שהובאה בעיטור (בהלכות ציצית) ובמאירי (שבת כה ע"ב ד"ה זו היא) פסקו כרבי, אולם שאר הראשונים פסקו כרבנן (רבנו חננאל, רי"ף ורש"י, רמב"ם בהלכות ציצית פ"א ה"ד, טור סימן יג, סמ"ג עשין כ). ואמנם הרז"ה (שם) סבר שאף בעל הלכות גדולות סבר כן, אך חלקו עליו (רמב"ן במלחמות שם). לשיטת הרז"ה ("בעל המאור") וסיעתו אין אפשרות לקיים את מצוות ציצית בחוטי לבן בלא תכלת ובתכלת ללא לבן, ועל כן בכל הדורות מאז שפסקה התכלת לא קיימו את המצוה מהתורה, ולדעתו מצוות ציצית ללא תכלת היא מדרבנן. ואם כן בזמן שיש תכלת ודאית אסור להטיל 'קלא אילן' מספק, שהרי אם אינו נותן את התכלת עצמה נמצא שאין ציצית לפנינו. אולם כיון שלא נפסק כדעה זו, נראה שאין צריכים לחוש לה.

3בראש פרק התכלת (מנחות לח ע"א) שנינו: "התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת". אם נפרש את המשפט הזה כמשפט הבא אחריו: "תפילה של יד אינה מעכבת את של ראש", היה מתפרש דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, דהיינו במקום שאין תכלת ישים שני חוטי לבן ותו לא (לשיטת רש"י, ולראב"ד שלושה חוטי לבן) וכן להיפך, ואם כן היה אפשר לומר שחוטים שאינם תכלת ולא לבן (כגון קלא אילן) יפסלו את הציצית כולה. אמנם רש"י פירש: "ואף על גב דמצוה לתת תכלת ב' חוטין בציצית כדמפרש לקמן - אפילו הכי אין זה מעכב את זה, ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא" וכן כתבו שאר הראשונים... עולה שעיקר המצוה הוא הימצאות ארבעה חוטים של לבן או תכלת, וציווי נוסף הוא פתיל התכלת בציצית. ע"כ. והוסיף ר' חזקי פוקס שי': באשר לשאלה (א), ראה דבריו של בעל ה"לבוש" (או"ח סימן ח סעיף א). מדבריו עולה שישנן שתי ברכות: בזמן שהיה תכלת היו מברכים "להתעטף בַּציצית" דהיינו "בציצית המיוחדות והמבוררות, והיינו תכלת, שהוא עיקר מצוות הציצית אם הוא בנמצא", ואילו בימינו יש לברך "להתעטף בְּציצית".

4"וראיתם אֹתו". "רבי שמעון בר יוחאי אומר, כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה; כתיב הכא, 'וראיתם אֹתו ', וכתיב התם (דברים ו, יג) 'את ה' אלהיך תירא ואֹתו תעבֹד'" (מנחות מג ע"ב). ואולי "וראיתם" זה שבכאן בא מול "וראיתם את הארץ" שלמעלה (יג, יח) - זה בתחילת הפרשה וזה בסופה, ועניינם של שניהם הוא דרך הראייה, כי בין המרגלים לא היתה מחלוקת באשר לעובדות, אלא בפירושן בלבד. והשווה גם לשון "תור" הבא בשני המקומות. ידידי ר' יוסף גולדשמידט זצ"ל העלה לא פעם את שאלת מקומה של האמונה בהכרעה פוליטית ודומה שזהו הנדון גם כאן. (פ' שלח תשמ"ה)

5ראב"ע ד"ה אחרי לבבכם, ...והנה יהיה הציצית לאות ולסימן שלא ירדוף אדם אחר הרהור לבו וכל אשר שאלו עיניו. ע"כ. אך אם כן קשה, למה ציצית מצוותה רק ביום ולא בלילה. (פ' במדבר תשמ"ט, בשעת הכנת דרשת בר־מצוה לאריאל שי')

6(בר־מצוה של אריאל שי')

7גיל בר־מצוה - יג שנה ויום אחד - הלכה למשה מסיני הוא, כפי שמעיר רש"י למשנה במסכת אבות (פ"ה, מכ"א), וכן הוא בשו"ת הרא"ש (כלל טז, א).

8לסעודת בר־מצוה יש מקור במדרש (בראשית רבה נג, י), וכך דרש רבי הושעיה רבה על הפסוק "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (בראשית כא, ח) - נגמל מיצר הרע. ובעל "מתנות כהונה" שם מבאר: כלומר בן י"ג שנה, שאז בא יצר טוב.

9טעם לדבר מובא ב"ים של שלמה" לרבי שלמה לוריא (בבא קמא פרק ז סימן לז), וכך הוא כותב: סעודת בר־מצוה שעושים האשכנזים, לכאורה אין לך סעודת מצוה גדולה מזו, ושמה יוכיח עליה. ועושים שמחה, ונותנים למקום שבח והודיה, שזכה הנער להיות בר־מצוה, ו"גדול המצווה ועושה", והאב זכה שגדלו עד עתה, להכניסו בברית התורה בכללה.

10והוסיף שם שכשהבן דורש בדברי תורה, הרי זו סעודת מצוה גם כשאין עושים אותה ביום מלאות לו י"ג שנה ויום אחד.

11מכיוון שעיקר זמן סעודת המצוה היה ביום י"ח בסיון, וקיימת "סכנה" שיפריעו לאריאל בדברי התורה שלו, אומר כמה דברים בענייני דיומא - בדבר ברכת "ברוך שפטרני", שהרבה קולמוסים נשתברו בו.

12ברכה זו אינה מוזכרת בגמרא. מקורה במדרש (בראשית רבה סג, י) לפסוק "ויִגְדְלו הנערים" (יעקב ועשו) - אמר רבי אלעזר, צריך אדם להטפל (לטפל עמו, ללמדו תורה ומצוות) בבנו עד י"ג שנה, מיכן (מכאן) ואילך צריך שיאמר "ברוך שפטרני מעונשו של זה (שעד עתה קטן ועומד ברשות אביו, ונענש אביו על מעשיו. וכשנעשה בן י"ג שנה, בר חיוב למצוות, יצא לרשות עצמו)".

13נחלקו הדעות אם יש לברך ברכה זו בשם ומלכות, וכך העיר הרמ"א בהלכות ברכת שהחיינו (שולחן ערוך אורח חיים רכה, ב): "יש אומרים, מי שנעשה בנו בר־מצוה, יברך: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שפטרני מעונשו של זה (מהרי"ל בשם מרדכי ובראשית רבה פרשת תולדות), וטוב לברך בלא שם ומלכות (דעת עצמו)".

14ב"מגן אברהם" (שם) מובאים שני טעמים לברכה זו. האחד - כפי שכבר אמרנו, שעכשיו נפטר האב מעונשו של בנו. והאחר - עד עתה הבן נענש בעוון האב, וממילא יש עונש גם על האב שבנו ייענש על ידו, ומעתה שוב אין הבן נענש בעוון האב, וממילא נפטר האב מעונש של גרמא.

15מנהג אשכנז הוא לברך "ברוך שפטרני" בלא שם ומלכות. השאלה היא - אימתי לברך, באיזה מקום, בפני הבר־מצוה או שלא בפניו. והשאלה תהיה קשה יותר כשמשום מה האב לא נמצא עם בנו בבר־המצוה.

16ב"שערי אפרים" (שער ד, סימן כה) לרבי אפרים זלמן מרגליות, נאמר: מי שנעשה בנו בר־מצוה... כשעולה בפעם הראשונה לתורה, יש לאביו לעלות אחריו ולעמוד שם עד שיסיימו הקריאה והנער מברך ברכה אחרונה, ואחר כך האב אומר "ברוך שפטרני". ע"כ. כלומר בפני הנער.

17והטעם (לפי שו"ת "יד יצחק" ח"ג סימן שג): ...לעורר את הבן שידע, שמכאן ואילך יזהר בנפשו וילך בדרך טובים, כי אחריות האב נסתלקה מעליו.

18וב"משנה ברורה" (סק"ו) נפסק: ...ועכשיו נהגו שלא לברך עד שעה שהנער מתפלל בציבור בתורת שליח ציבור או שהוא קורא בתורה בשבת ראשונה, שאז נודע לרבים שהוא בר־מצוה. ע"כ. כלומר - לפניו.

19ואולם רבי טיאה וייל (בשו"ת רבי טיאה וייל או"ח תשובה טז), בנו של בעל "קרבן נתנאל", מעיד שלא שמע מאביו שבירך, אף כי היה עמו, והוא עצמו פוסק, שהאב יברך בלחש, בלילה. ובשניה, כשהבן עולה לתורה.

20וב"יד יצחק" (שם) הכריע: יברך לעצמו ויאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כמו בברכת תפילין של ראש. ובעליה לתורה יברך בלא שם ומלכות.

21והוסיף שמכל מקום צריך שיהא הבן קרוב לאב בזמן שהלה מברך, שהרי מברך "מעונשו של זה ", וכאמור בברייתא במנחות (כט ע"א): שלושה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו וכו'. ויש מי שאומר, שכאשר אין האב עם הבן, יברך... "שפטרני מעונשו של בן פלוני", בדומה לתפילה לחולה, שכאשר עומדים לידו, אין צריך לומר פלוני בן פלוני, כפי שאומרים בבית הכנסת, וכפי שאמר משה רבנו: "רפא נא לה". אך מחלוקת היא אם מותר לשנות מטבעהּ של ברכה.

22ולך אריאל, שמור מקום מיוחד - בכור הנכדים. ומקומו לא רע, גם אם בשל כך אתה זוכה לקצת יותר הערות... מאבא ואמא, ממורים, ואולי גם מהסבים והסבתות. זה טוב כדי לדעת שיש מקום לשאוף ליותר טוב. והשאיפה הזאת היא חשובה כדי להתכונן לקבלת אחריות. אחריות נוספת על זו שקיבלת בימים אלה - אחריות לעמוד בבוא היום בראש שבט בישראל, מתוך אהבת תורה, עם וארץ. צריך להתכונן לאחריות זו. (פ' שלח תשמ"ט)

23(אירוסין של רפאל ורננה שי') נישואין מביאים לידי מציאות חדשה שמעלה עמה הלכות שעד כה לא היו רלוונטיות. כך, למשל, היחס לחותן, וגם הוא טעון לימוד. בהלכות כבוד אב ואם כותב הטור (יורה דעה סימן רמ), בסוף הסימן: "...וחייב לכבד חמיו, דכתיב 'ואבי רְאֵה גם רְאֵה' (שמואל א' כד, יא)", שכך אמר דוד אל שאול חמיו. ה"בית חדש" (שם) מבאר: "...ומלשון רבנו יראה שאינו חייב כי אם לכבדו כדרך שמכבד הזקנים, בקימה והידור וכיוצא". אבל במדרש "שוחר טוב" (מזמור ז) איתא בהאי לישנא: "'ואבי רְאֵה גם רְאֵה', מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו ככבוד אביו ... ותימה שלא כתב רבנו כן בפירוש". על כך מוסיפים נושאי הכלים על ה"שולחן ערוך" (יורה דעה סימן רמ, כד): "הוא הדין דחייב לכבד חמותו וכן האשה חייבת לכבד חמיה וחמותה. ושורשה של מצוה זו מבואר בספר החינוך (מצוה לג): "משורשי מצוה זו שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים".

24על גנותה של כפיות הטובה מצאתי דבריו של ר' מנחם מנדל כשר ב"תורה שלמה" על הפסוק "אשר לא ידע את יוסף" (שמות א, ח), שם (אות פח) מובא ציטוט ארוך מ"משנת רבי אליעזר" המסתיים במילים: "הא למדת שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר".

25כבר דיברתי בעבר (ראה שמות ז, יט) על כך שכפיות טובה היא לעניות דעתי מעין מצוות עשה, שהרי זה שמשה רבנו ע"ה לא הכה את מי יאורה של מצרים ולא את חוֹלה, לא על דעת עצמו עשה, אלא הקב"ה ציווהו כך.

26פרשת השבוע - פרשת שלח לך - עוסקת בשילוח המרגלים וחטאם. באופי חטאם עסקו פרשנים רבים, מי בקיצור ומי באריכות (בקיצור: רש"י - דיבה. ראב"ע - העדר ביטחון בהבטחת ה'. ובאריכות: רמב"ן - חוסר בטחון בה'. עקדת יצחק - הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים. ועוד ועוד).

27אבקש להביא בהזדמנות זו מדברי חז"ל (במדבר רבה טז, ז) שהמשל שבהם הוא מענייני דיומא - עסקי שידוכין: רבי יהושע אומר, למה היו דומין? למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה. אמר לו המלך: זימנתי לך אשה נאה ובת טובים ועשירה. אמר לו הבן: אלך ואראה אותה - שלא היה מאמין לאביו. מיד הוקשה הדבר והֵרֵע לאביו. אמר אביו: מה אעשה? אם אומר לו, איני מראה אותה לך עכשיו, הוא אומר, כעורה היתה, לפיכך לא רצה להראותה. לסוף אמר לו: ראה אותה ותדע אם כזבתי לך. ובשביל שלא האמנת בי, קונם שאין אתה רוֹאָה בביתך, אלא לבנך אני נותנה. וכך הקב"ה אמר לישראל: טובה הארץ, ולא האמינו, אלא אמרו, נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו וכו'. ע"כ.

28ועם כל זה קשה לי, למה נבוכו המפרשים בהבנת אופי החטא, הלא מקרא מלא דיבר דוד מלך ישראל - "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו, כד). ולזה סמך בכתוב: "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אֹתם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה" (במדבר יד, לא). ובוודאי פירוש "וידעו" - ויאהבו, בניגוד למאיסה שבסיפא.

29אסיים ואומר כי אין לך כפיות־טובה גדולה ממאיסה במתנת ה' יתברך, ואם נזכור את דברי "משנת רבי אליעזר", שכפיות טובה הוקשתה לכפירה, נוכל להבין טוב יותר את העונש הכבד שבו נענשו על עניין המרגלים.

30רפאל ורננה יקרים, עליכם להכיר טובה! ראשית על זה שאתם יכולים לקיים הלכה פסוקה של כבוד החותן והחותנת, דבר שאנחנו - ממן ואני - לא זכינו לו. ואתם חייבים להכיר טובה על שזכיתם לגדול בבתים של תורה ושל מעשה, מעשה של בניין הארץ (ממש) ומעשה של בניין אנשים, מעשה של בניין חברה ומעשה של בניין משפחה.

31ברכתנו שתדעו ליתן ביטוי להכרת טובה זו למען התורה, העם והארץ, לתפארת המשפחה. (פ' שלח תשס"א)

32(שבת חתן של דוד ויעל גוטמן שי')

33טוב להֹדות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות (תהלים צב, ב-ג). קבלה קבלתי מפי רבי, שמותר לחזור על דברי אמת, לכן אשוב ואומר שכגודל הקלקול שבכפיות הטובה כך גדולה מעלתה של החזקת טובה.

34פרשת השבוע עוסקת בחטא דור המרגלים. חז"ל אומרים שחטאם של המרגלים היה בהוצאת דיבה על הארץ, אף על פי שזוהי דיבה על עצים ואבנים. ואולי יש בזה גם משום שבחה של ארץ ישראל, שהיא כמו אדם, כמושא ללשון הרע.

35הרבה שיטות נאמרו באשר לאופי החטא, ומדי שנה קשה לי השאלה: מדוע לא פירשו המפרשים כדוד המלך ע"ה - "וימאסו בארץ חמדה" (תהלים קו, כד), שחטאם היה במאיסת הארץ הטובה?

36דומה שפירושו של דוד המלך ע"ה גם מיישב פסוק קשה (יד, לא) - "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, והבאתי אֹתם ויָדעו את הארץ אשר מאסתם בה". מה פירוש "ויָדעו"? אין זה כי אם הניגוד של "אשר מאסתם" ובלשונו של דוד המלך ע"ה - "וימאסו בארץ חמדה". מאיסה היא דבר מכוער, דבר מאוס - כפיות טובה השנואה בעיני ה'. תיקונה הוא בהיפוכה - בהכרת טובה. "וידעו" כאן במשמע "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" וגו' (בראשית יח, יט). וכמבואר ברש"י שם: כי ידעתיו - לשון חיבה, כמו "מוֹדע לאישה" (רות ב, א)... שהמחבב את האדם, מקרבו אצלו ויודעוֹ ומכירו וכו'.

37משפחת גוטמן, אנשי שילה, וגם אנו, "בורגני ירושלים", זוכים לישב בארץ חמדה. ברכתנו לזוג הצעיר, שיזכו להקים בית נאמן בארץ חמדה, בית של אהבה ואחווה, שלום ורעות.

38באשר למעלת החזקת טובה, שאלתי את עצמי לא פעם: מדוע אין אומרים "מזמור לתודה" בשבת ויום טוב, בימי הפסח, בערב הפסח ובערב יום הכפורים - וכי מפני שאין מקריבים תודה במקדש בימים אלו, פטור האדם מלומר 'תודה'?!

39(וראה "ערוך השולחן" אורח חיים רפא, ד המביא שאלה זו בשם הטור, וכה דבריו: ובשבת אין אומרים מזמור לתודה לפי שתודה אינה קריבה בשבת, והטור מתרעם בזה לפי שאין אומרים זה לשם קרבן אלא לשם הודאה [בית יוסף], ומכל מקום כך המנהג הפשוט ואין לשנות. ע"כ).

40והנה, לימדוני שאחינו המתפללים בנוסח עדות המזרח אומרים "מזמור לתודה" גם בימי הפסח, בערב הפסח ובערב יום הכפורים.

41כולנו מודים לה' מדי יום על ארץ חמדה טובה ורחבה שרצה להנחיל לאבותינו ולנו. דוד ויעל עושים את זה במעשה כשהם מתיישבים באיתמר. יהי רצון שבזכות גדוּלה זו של יישוב ארץ ישראל יזכו לבניין עדי עד מתוך אושר רב, לשמחת כולנו. (פ' שלח תשס"ג) הערת ר' חזקי פוקס שי': ההבדל בין העדות השונות, בענין זמני אמירת "מזמור לתודה", מקורו במחלוקת ראשונים באשר לזהות השיר הנאמר על קרבן תודה. לפי רש"י (שבועות טו ע"ב ד"ה תנו רבנן) ותוספות (עבודה זרה כד ע"ב ד"ה מזמורא יתמא) השיר הוא "מזמור לתודה". הרמב"ם (בהלכות בית הבחירה ו, יב) ורבי עובדיה מברטנורא (שבועות פ"ב, מ"ב), לעומת זאת, כתבו, שהשיר הוא "ארוממך ה' כי דליתני". וכך מבאר רבי חיים בנבנישתי ב"שיירי כנסת הגדולה" (או"ח סימן רפא): בני אשכנז נוהגים כרמ"א ואינם אומרים "מזמור לתודה" בערב פסח, בחול המועד פסח ובערב יום כיפור (או"ח סימן נא סעיף ט). בני ספרד, לעומת זאת, נוהגים לאומרו אף בימים בהם כתב הרמ"א שאין לאומרו. והרי זו מחלוקת רש"י והרמב"ם מהו השיר הנאמר על קרבן תודה. בני אשכנז סוברים כרש"י, שהמזמור הוא "מזמור לתודה", והאומרו כאילו הקריב קרבן תודה, לכן אין אומרים מזמור זה בזמן שאי אפשר להקריב קרבן תודה. ובני ספרד סוברים כרמב"ם, שהשיר הנאמר על קרבן תודה הוא "ארוממך ה'", ו"מזמור לתודה" הוא משום הודאה, ואפשר לאומרו גם בימים שאין מקריבים בהם קרבן תודה.

42יום הולדתו החמישים של שלומי שי'

43ידידי ר' יהודה קיל שי' רגיל לומר בשם הרבי מחב"ד שצריך לחיות עם הזמן - עם פרשת השבוע, אך יש לי כמה סיבות נוספות לעשות זאת: (א) יש בפרשה תביעה אל כולנו: "ושמרתם את משמרת הקֹּדש" (יח, ה). (ב) עניין הבכורה תופס מקום מרכזי - מאתיים וחמישים האיש שהיו בכורים, מתרעמים על הבכורה שניטלה מהם וניתנה ללויים. וכן דתן ואבירם ואון בן פלת מבני ראובן, תובעים את עלבון שבט ראובן שניטלה ממנו הבכורה וניתנה ליוסף. והרי החתן דנן הוא הבכור במשפחתנו. (ג) והעיקר - זוהי פרשת בר המצוה של החתן דנן.

44קרח ביקש לשתף במרד שלו את בני ראובן - דתן ואבירם ואון בן פלת - "כי ראה ללקט אליו כל מרי נפש וידע כי נפשם מרה על הבכורה שנלקחה מראובן". ואף על פי שלא משה רבנו ע"ה כי אם יעקב אבינו נטלהּ ממנו, הם סברו שעל ידי שיחזרו זכויות הבכורה לקרח, ייעשה צדק גם עמהם. כך מבאר בעל "כלי יקר" (למעלה טז, א).

45והרי כולנו יודעים את המדרש (תנחומא א) שרש"י מביא כאן, שטען קרח: אחֵי אבא, ארבעה היו... עמרם הבכור, נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול. מי ראוי ליטול את השנייה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם? והוא (משה) מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם. הריני חולק עליו ומבטל את דבריו.

46נאמר בתחילת הפרשה "ויקח קרח" - קיחה היא פועל יוצא וכאן הכתוב חסר לכאורה - מה לקח? ובמדרש (במדבר רבה יח, ג) דרשו: טלית שכולה תכלת. ואחר כך מספרים חז"ל, ששאל עוד: בית מלא ספרים, האם חייב במזוזה? בשלמא ציצית, דרש סמוכין בין ריש פרשתנו לבין זו שלפניה, אבל מזוזה, מאן דכר שמיה? ונראה כי הטעם הוא שכתוב: "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם", ודאי שאם יצאו, מפתח אהליהם יצאו, אלא שיצאו לחרף ולגדף על המזוזה שבפתח אהליהם. קרח חלק על פרשת ציצית, והם הוסיפו וחלקו על מצוות מזוזה, ויחד אמרו שמשה בדה שתי מצוות אלה.

47והנה יש דמיון בין שתי הטענות. טלית שכולה תכלת קל וחומר מחוט תכלת אחד הפוטר את הבגד, ובית מלא ספרים קל וחומר ממזוזה הפוטרת את הבית, והרי לך על פי קל וחומר שעדה שכולה קדושים אינה צריכה למנהיג (הקנאה מביאה לידי כך שהמקנא מעדיף שאף לא לאחד יהיה תפקיד).

48ועוד גם זאת: שתי מצוות אלה באות להזכיר את מצוות ה'. בציצית כתוב: "וראיתם אֹתו וזכרתם את כל מצוֹת ה'" (למעלה טו, לט), וכך גם במזוזה שתכליתה שיזכור אדם את ה' בצאתו מביתו ובבואו אליו, ושוב - אם אמנם כולם קדושים, אין צריך מצוות המזכירות את ה', שהרי הוא יתברך לנגד עיניהם תמיד.

49ועל כן נענשו קרח ועדתו על נשיהם וטפם. כי יש בגמרא (שבת לב ע"ב) מחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה. חד אמר, בנים מתים בעוון ציצית, וחד אמר, בעוון מזוזה. וטעם שניהם שווה - לפי ששתי המצוות הללו באות לזיכרון, כאמור, הרי מי שדוחה אותן, נענש, וכבר אמר הנביא (הושע ד, ו) "וַתשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני", ומבאר ידידי ר' יהודה קיל שי': אסיר השגחתי מהם - והיא השִכְחָה - ועל ידי כך יאבדו, והוא מידה כנגד מידה.

50בעקבות דברי רש"י בתחילת פרשת חקת - "לפי שהשטן ואומות העולם מונין (מקטרגים) את ישראל לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה - גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". שמעתי פעם מפי הרב ישראל מאיר לאו שליט"א שהסביר כי לפני כל עשיית מצוה ישנה התלבטות וצריך להתגבר על יצר הרע - מלפני. אך גם אחרי עשיית המצוה אין זה פשוט. העושה נוטה להתנשאות - הנה עשיתי, התגברתי וצדיק אני, וגם התלבטות זו - שאחרי - עניין של יצר הרע היא. והוא שאנו מתפללים כל ערב "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו". כדי להנצל מהתלבטויות מעין אלו, העצה היא - "גזירה היא מלפני" - לעשות משום שהוא יתברך ציוה.

51ברכתי לבננו הבכור שיזכה יחד עם לאה כלתנו לאורך ימים טובים להיות מהשומרים את משמרת הקודש מתוך בריאות טובה והרבה נחת מהגידולים שהולכים ומשתבחים. (פ' קרח תשנ"ט)