ברכת אשר על התורה, במדבר טז:יב

1"לא נעלה". ראב"ע מבאר את לשון העליה בשני אופנים: (א) יתכן שהיה אהל מועד בתוך המחנה במקום גבוה. (ב) מי שהולך לעבודת ה' או אל המקום הנבחר נקרא "עולה". בדרך אחרת מבאר בעל "כלי יקר". לדבריו, משה שלח אחרי דתן ואבירם לדבר על לבם דברי שלום, והם חשדו שבגלל חלקם המרכזי במחלוקת זו, חפץ משה לתת להם מינוי של שררה בתורת שוחד כדי שיסתלקו מן המחלוקת וממילא יסתלקו כולם, לכן השיבו למשה "לא נעלה", כלומר לא נקבל שוחד תמורת שום מעלה ושררה. ע"כ. בשעה שקראתי ביאור זה חשתי כאילו אני קורא את העיתון של היום או של אתמול. (פ' קרח תשס"ה)

2רש"י ד"ה וישלח משה וגו', מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום. ע"כ. והוא על פי סנהדרין (קי ע"א). והנה שם בסנהדרין לומדת הגמרא את לימודה שאין מחזיקין במחלוקת לא מפסוקנו כי אם מפסוק כה - "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" (וכן הוא בתנחומא קרח י). ואכן הציווי ש"אין מחזיקין" נשמע הרבה יותר מן העובדה שמשה רבנו ע"ה קם בעצמו והולך, ולא מסתפק בשליחת שליחים. וקשה לי: מה ראה רש"י לשנות. והראה לי ידידי החב"די ר' מרדכי אהרן זילברשטרום שי' שב"ליקוטי שיחות" שואל הרבי מלובביץ' (כרך כח, תשמ"ה) מעין זה, וכך נאמר שם (מתורגם ומעובד מיידיש): המפתח לביאור דברי רש"י טמון במילות הדיבור המתחיל. רש"י מצטט מהפסוק את המילים "ויקם משה" ולא את המשך הפסוק - שלכאורה מתאים יותר לפירושו - "וילך אל דתן ואבירם". בכך מבקש רש"י לתרץ קושי בפסוק. המילים "ויקם משה" מיותרות לכאורה, מספיק היה לומר "וילך אל דתן ואבירם". מכך לומד רש"י, שהיתה כאן פעולה נוספת - כלומר חוץ משליחותו של משה להזהיר את דתן ואבירם, היה כאן מעשה נוסף - "ויקם משה", וסיבת המעשה היתה "כסבור שישאו לו פנים". אין מדובר כאן בסתם קימה, אלא בקימה המבטאת תקומה וחשיבות, מעין מה שנאמר בספר בראשית (כג, יז) - "ויקם שדה עפרון", וכפירוש רש"י שם: "תקומה היתה לו". משה קם והחל ללכת הליכה מיוחדת, מכובדת, מלכותית, עם כל הפמליא. הופעה כזו שגורמת לסובבים תחושה של יראה וכבוד. כך חשב משה לנסות בדרך נוספת, עקיפה, להחזיר את דתן ואבירם בתשובה, וכך נאמר בהמשך (פסוק כה) "וילכו אחריו זקני ישראל". מי ציוה אותם ללכת? היכן זה מופיע קודם? אלא משה לקח אתו את זקני ישראל כדי שהופעתו תהיה נשיאותית ומכובדת. ואולי זה עצמו ישפיע עליהם לחזור בהם ברגע האחרון.

3מכאן למדים לימוד נפלא באהבת ישראל של משה רבנו. למרות שכבר נגזר דינם של בעלי המריבה, והקב"ה כבר אמר למשה "העלו מסביב למשכן קרח" (פסוק כד), בכל זאת מנסה משה מתוך אהבת ישראל עצומה שבוערת בקרבו, לחפש עצות כיצד לפעול על דתן ואבירם ולהצילם מרדת חיים שאולה.

4על אחת כמה וכמה, כשמדובר ביהודים שאינם מורדים בה' ח"ו, אלא רק בורים ועמי הארץ בידישקייט, מסוג תינוקות שנשבו, שחל חוב על כל אחד ואחד לעשות כל שביכולתו, תוך השתדלות גדולה, למצוא עצה כיצד להציל יהודים ולקרב אותם לאבינו שבשמים.

5מששאלתי את ידידי ר' יצחק הדס שי', ניסה לומר שהגמרא מבינה, כי בפסוק "ויקם משה וילך" יש משום נסיון פיוס אחרון, כאשר לכאורה כבר נגזרה עליהם הגזירה, ואילו רש"י רואה את ענין נסיון הפיוס מצד משה יותר ברור בפסוקנו. (פ' קרח תשמ"ה)

6ולכאורה הפסוק "ויקם" (פסוק כה) נוח יותר לדרוש ממנו שאין מחזיקין וכו' מאשר הפסוק שבכאן. ועתה ראיתי שגם ב"מלכה של תורה" נדרש לשאלתי והוא טוען שדרכו של רש"י להקדים דרשה ככל שניתן. וצריך לבדוק אם אכן כך. (פ' קרח תשס"ה, אצל רוני ודינה שי')

7"...ויאמרו לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש" וגו'. יש כאן משום אירוניה דמגוגית כפולה - לא נעלה, שהרי כבר העליתם אותנו! ולא רק העליתם אותנו, אלא מארץ זבת חלב ודבש אל תוך המדבר, ולא להיפך כפי שהבטחתם (שמות ג, יז). (פ' קרח תשמ"ח) הערת ר' זאב נוימן שי': וכך כתוב ב"שיחות הרצי"ה" (במדבר עמ' 179): כל תוקף החוצפה של דתן ואבירם הניצבים בפתח אוהליהם עם משפחותיהם, ועונים להזמנתו של משה רבנו "לא נעלה", מתגלה בקריאתם הנוראה: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש". ירושלים ומצרים, הכל ענין אחד: ארץ זבת חלב ודבש! ארץ ישראל היא ארץ ה', ארץ הקודש, לעילא ולעילא, והכח של זבת חלב ודבש הוא עטרת תפארתה. בכך מתגלה כוחה המהפך טמא לטהור, כחלב וכדבש שיוצאים מן האסור באכילה, והופכים להיות מותרים. וכח עליון זה הוא ענינה של ארץ ישראל, להפוך את הרע שבה לטוב, דבר שקשור לעומק עמקי סגולת ישראל ותחיית ישראל בארצו. לכן כאשר הם (דתן ואבירם) מלבישים על טומאת מצרים את עטרת התפארת של ארץ ישראל, הארץ מוכרחת להתפוצץ: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אֹתם ואת בתיהם".