ברכת אשר על התורה, במדבר כה:ה

1רש"י ד"ה הרגו איש אנשיו, כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שניים, ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים כדאיתא בסנהדרין (יח ע"א). ע"כ. בדפו"ר ליתא. מכל מקום, הרי זה מספר עצום - לפי חשבון פשוט 157,200, ועוד 24,000 המוזכרים במפורש, כלומר קרוב לרבע יוצאי מצרים - באי הארץ, והרי זו שואה ממש, הכל בעקבות תאוות היצר שהביא לעבודה זרה לא עלינו. (פ' בלק תשנ"ב)

2כעת ראיתי את דברי הרמב"ן על אתר. לדבריו, חלילה לומר שמתו רבים כל כך (רבע מכל ישראל), וזאת משני טעמים: (א) אין דנים דיני נפשות בדיין אחד, אלא בסנהדרין של עשרים ושלושה. (ב) כיצד יתכן שההרוגים היו רבים כל כך, הלא הפקודים שבפרשת פינחס חסרו רק אלף שמונה מאות ועשרים מהמנין הקודם, ולא מסתבר שבמשך ארבעים השנה שבין מנין למנין התרבו יותר מט"ו רבוא? לכן מפרש רמב"ן שמשנצמדו ישראל לבעל פעור יצא הקצף מלפני ה' והחל הנגף. ואז אמר ה' למשה, שיצווה את השופטים לשפוט את הנצמדים, וכאשר נאספה כל העדה אל פתח אוהל מועד לקיים את דבר ה', בעוד הנגף נוגף בהם, העז זמרי להתקרב אל המדינית (בכך התכוון למנוע את השופטים מלדון את הנצמדים). התחילו משה ואהרן לבכות על כך שכל העדה נתונה בסכנת המגפה, ואז עמד פינחס ועשה דין בזמרי ובמדינית, ובכך עצר את המגפה. עם עצירת המגפה לא נידון אף אחד מהנצמדים, כי ה' אמר: "והוקע אותם וגו' וישֹׁב חרון אף ה' מישראל", וכיון שחרון אף ה' שב, אין הכתוב מציין שהשופטים אכן שפטו. מאוחר יותר, לפני שעברו את הירדן, השמיד ה' את אלו הנצמדים, וזהו שכתוב: "כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך. ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ג-ד). עיין שם עוד. (פ' בלק תשס"ג) וראה מש"כ להלן (כו, א).