בועז על משנה מנחות יא

1ובש"ס אמרינן דג' דפוסין היו להן. א' שנעשית בו כשהוא בצק. והב'. כמין דפוס היה לו בתנור. והג'. כשמוציאה מהתנור חוזר ונותנו בדפוס. ולא מהדר לה לדפוס קמא שנילש בו. משום דמדאפה לה נפחא. עכלה"ג. ומשמע מדברי כל רבותינו המפרשים שבכל הדפוסים היה הלחם תוך הדפוס. ומתוס' [דצ"ד א' ד"ה ובדפוס] נראה שמסתפקין בזה אם היה מתקן הלחם תוך או חוץ לדפוס. אמנם הרמב"ם [פ"ה מתמידין ה"ח] כתב בפירוש וז"ל. וג' דפוסים של זהב היו להן. א' שנותנין בו החלה כשהיא בצק. והב' שאופין אותה בו. והג' שנתנת בו כשירדוה עכ"ל. ותמהני על זה. א) אם כדברי רבותינו שבכל הדפוסין היה הלחם תוך הדפוס. א"כ האיך קאמר הש"ס דכשאפאה נפחא. הרי כשהיא תוך הדפוס א"א שתתנפח מבחוץ. ב) למה מקשי הש"ס ולהדרה לדפוס קמא. טפי הו"ל להקשות דתסגי להכל דפוס א'. שבתחלה ישום בה את הבצק. ועם אותו דפוס יושיבנה לתוך התנור. וכשיוציאה מהתנור לא יוציא הלחם מהדפוס רק יניחנו בו עד השעה שיושיבו על השולחן. ג) למה נקט במשנה רק ב' דפוסין. ובברייתא קאמר שהיו ג' דפוסין. ד) למה בדפוס שבתנור קאמר הברייתא שהיה כמין דפוס. ולא קאמר דפוס ממש כמו באינך. ה) דבש"ס [דצ"ה א'] אמרי' שהדפוס שבתנור עשוי ככוורת. וכבר תמהו בתוס' שם. הרי כוורת עגול. ואיך מסיים הש"ס ודומה כטבלא מרובעת. ותרצו דכוונת הש"ס שהיה מלא נקבים ככוורת. כדי שישלוט בו האור יפה. ואחמ"כ זה דוחק. דכוורת שבזמן הש"ס היה לו רק פה א' למעלה שיצאו ויכנסו בו הדבורים. ורק לפעמים היה בו ג"כ חלונות בצדדים [כביצה דל"ו א'] ומדקאמר הכא סתמא. משמע ככל סתם כוורת שאין בו אלא נקב אחד לבד. והרי עי"ז א"א שתתפשט החמימות בכל פני הפת המדובק להדפוס. ולולא מסתאפינא היה נ"ל שבאמת לא היה שם רק ב' דפוסין. וכדמשמע פשטותא דמתניתין דהיינו א' שנילש ונתקן בו תאר הלחם כשהוא בצק. וא' שכשרודה מהתנור נותנה בו. רק שהברייתא מזכרת עוד שבתנור היה כעין דפוס. דהיינו שבהתנור גופא היה בולט מהשולים של תנור בליטה חלולה נקובה למעלה כזה ועל בליטה זו מושיב הלחם בהתנור. לפ"ז מיושב הכל. דמפני שבהתנור היה הלחם על הדפוס. להכי שפיר היה אפשר להלחם שיתנפח לצד חוץ. ולהכי נמי לא סגי לכולם בדפוס א'. דהרי באותו דפוס שנילש. בו היה הלחם תוך הדפוס. ואם יתנה כך לתוך התנור לא יקרם פני הלחם מבחוץ יפה. וגם מה"ט לא הזכירה המשנה רק ב' דפוסין. שהרי אותו שבתנור לא היה כלי בפני עצמו. רק היה כעין בליטה מגוף התנור כעין דפוס. ומה"ט נמי קאמר בברייתא כמין דפוס היה לה בתנור. ר"ל בגוף התנור. ולא דפוס ממש והיינו נמי דקאמר הש"ס שאותו דפוס שבתנור היה כמין כוורת. ר"ל אותה בליטא שבתנור היה חלול מתחתיה ופיו פתוח. כדי שישלוט האור תחת הבליטה. ותאפה הלחם יפה גם מצד פנים. שלא יתעפש. ואפשר נמי שהיתה אותה בליטה עגולה ככוורת ממש. ועי"ז היה הלחם במקום הקרנות עגול מבפנים. כדי שיהיה חזק יותר. ורק מבחוץ היה הלחם מרובע. ברוך אתה ה' חונן הדעת:

2ותמוה דאם כי מצוה עלינו לעשות סימנין לתורה [כשבת ק"ד א'] ובפרטות דרכו של ר' יהודה לעשות סימנין. כדאשכחן בהגדה. עכ"פ כל מלה שנעמידה לסימן. צריך שיהיה שום משמעות בהמלה. דאל"כ בקל אפשר להחליף אות ח' באות אחר ע"י שכחה. ואם יהיה להמלה ההיא שום המשך לאותו עניין שנעמידו עליו לסימן. זה יאי ויאי דהו"ל כסי' כפול. אבל מלות הללו שאין בהן שום משמעות. וכ"ש שאין להם שום שייכות לב' לחם ולחם הפנים. האיך יהיו סי' שלא נשכח מדתן. הכי לא אפשר שנשכח ונחליף לומר תחת זדד ידד. או איפכא תחת יהז זהז. ואיה כאן סימן. ונ"ל דזדד הוא נוטריקון זה דד. ר"ל ב' הלחם הם כמו שדיים להניק בניה בארץ זבת חלב ודבש. וכמשחז"ל [ר"ה ט"ז א'] הביאו לפני ב' לחם בעצרת. כדי שיתברכו לכם הפירות. ויהז הוא מלשון הוזים שוכבים [ישעיה כ"ו]. על שם שהלחם הפנים משונים בזה מכל המנחות. שהם מתלוננים ושוכבים ז' ימים על השולחן. ואפ"ה אינן נפסלין בלינה [כמ"ח]:

3ולרמב"ם דס"ל דאסור לאכל בשר בלי מליחה [פ"ו ממ"א]. י"ל דה"נ מלחוהו הכהנים. דס"ל אין עיבוד באוכלין. ואפילו לתוס' [שבת דע"ה] דס"ל יש עיבוד באוכלין. היינו רק מדרבנן. והכא לצורך מצוה לאכול בשר הקרבן. אין שבות במקדש. ובש"ס אמרינן דבאמת אלכסנדריים היו. ורק קרי להו בבליים דרך בזיון. מדהתנהגו בזה כבבליים שהיו רעבתנים וכדאשכחן [ביצה ט"ז א'] בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. דרך רעבתנות. ואף שע"י שעשו כן נעשת מצוה. שלא יבוא לידי נותר. אפ"ה ראויין להתבזות. מדהיו מורגלין באכילה כזו. דאל"כ לא היה מקיימין באכילה כזו מצוה כלל. דהרי אע"ג דרק במתנות כהונה נצטוו לאכלן כדרך שהמלכים אוכלין. דרך תענוג וכבוד [כחולין קל"ב ב']. משא"כ בשאר בשר קרבן שכולו לכהנים [כתוס' זבחים ע"ה ב' ד"ה בכור]. שיכלו לאכלו כמו שירצו. עכ"פ בשר חי לא שמה אכילה כלל. דהרי האוכל חלב חי פטור. מדאינו דרך הנאתו [כפסחים כ"ד ב']. ונל"פ דה"ה האוכל בשר נבילה חי פטור. דאף לבתר מה דאמרינן [חולין דט"ו ב'] דבשר חי חזי לכוס. היינו רק דמה"ט כשבשלו אח"כ לחולה בשבת שרי לבריא. מדהו"ל מעיקרא כאחזי ולא אחזי. לא הקצהו מדעתו [וכביצה כ"ו ב']. אבל שיהא שרי מה"ט לטלטל בשר חי בשבת מדחזי לכוס. אין לנו. ורק בעוף שרי מה"ט מדרכיך [כשבת קכ"ח א' ורמג"א ש"ח סקנ"ו]. אלמא דכל בשר בהמה חי אכילתו לא שמו אכילה כלל לעניין איסור. והרי לרמל"מ [פ"ה מיסודי התורה ד"ה יש] גם ידי מצוה לא יצא כשאכל שום דבר שלא כדרך אכילתו. א"כ מה מצוה קיימו אלה באכילת בשר חי מחטאת זו. רק מדהורגלו כך לא מיחו בידם חכמים. דלגבי דידהו שמה אכילה [ועי' שבועות דכ"ד א' תוס' ד"ה אלא ודו"ק]. ואילה"ק נימא בטלה דעתן אצל כל אדם [כפסחים מ"ד א ]. דמשמע התם אפילו מורגל בכך. י"ל דשאני הכא. מדלא אפשר שיאכל הבשר הזה באופן אחר. מיהו מדע"י מנהג רעבתנות הזה קיימו המצוה. אינו מהמובחר. ולא ישרה בעיני התנא. דכבר אמר רבי [כ"ב דאבות] איזה דרך ישרה שיבור לו האדם. כל שהיא תפארת לעושיה. וסתמא משמע אפילו בעניין קיים המצות]: