בועז על משנה מנחות יג

1כך הגיה בנ"ק בש"ס. אמנם הגי' שלפנינו הוא כך. פשיטא. ומשני מיעוט עשרונות שתים אצטרכא ליה. ופירש אאמ"ו הגזצוק"ל בגליון הש"ס שלו. דסד"א דאף דלא יגרע מב' עכ"פ יוסיף על ב'. עכלה"ט. ובני ע"ר הגאבדק"ק לאנדסבערג שליט"א הוסיף לחזק דברי אאמ"ו הגזצוק"ל דהרי לחזקיה מתני' כרבנן אתיא. דקטן והביא גדול יצא [כרתוי"ט מ"ט] ולהכי קמ"ל דזהו דוקא במסופק כמה פירש בנדרו. משא"כ בעשרונים אין כאן ספק. דלא מחית אינש נפשיה לספיקא. כב' כתות בנות [קידושין דנ"א וס"ד. ונדרים ס"א ב']. ואילה"ק דכאן משמע דמיעוט רבים ב' לא פחות ולא יותר. ולמה כ' הרמב"ם [פ"ז מלולב] דהא דאמרינן ערבי שנים היינו רק שלא יפחות. אבל רשאי להוסיף. י"ל דהכא בנדרים שאני דהולכין אחר לשון בנ"א. אף שבלשון תורה יש בדבריו משמעות אחר [כנדרים ד"ל ע"ב] ורק לר' יאשי' [שם דמ"ט] אף בנדרים הלך אחר לשון תורה בין להקל בין להחמיר. ועי' ר"ן שם ד"ה ירושלמי. ע"כ דברי בני הרב הנ"ל שליט"א:

2כל זה נזכר קצת ממנו בש"ס דלן. ובירושלמי פרק שני שעירי. וביוסיפן לרומיים ספר ז' ממלחמות היהודים בפרשה ו' וי' בסופו. גם כתב שם סבת הבנותו וצורת הבניין. וזמן המשכו. ורק בספר י"ג שם כתב שחוניו בן חוניו בן שמעון הצדיק בנה הבית ההוא. ולפע"ד הדעת מכרעת כדבריו. דהרי בית שני עמד ת"כ שנים [כערכין די"ב ב']. ושמעון הצדיק היה בסוף מלכות פרס ובתחלת מלכות יון [כיומא דס"ט א']. ומלכות פרס לא היה בפני הבית רק ל"ד שנה [כע"ז ד"ט א']. ושמעון הצדיק שמש בכהונה גדולה מ' שנה [כיומא ד"ט א']. א"כ אם גם נאמר שתחלת מלכות יון היה ג"כ תחלת שימושו של שמעון הצדיק. א"כ כשמת שמעון כבר עמד הבית ע"ד שנה. ואם ננכה ע"ד שנים אלו מת"כ שנות הבית שני. נשארים ממיתת שמעון עד חורבן הבית שני ש"ן שנים. וא"כ אם נאמר שבן שמעון הצדיק בנה בית חוניו סמוך למיתת אביו. איך אפשר שלא עמד רק ר"ן שנים. והרי לא נחרב בית חוניו רק אחר כמה שנים אחר חורבן המקדש. אע"כ שדברי יוסיפון שנכד שמעון הצדיק בנה הבית חוניו אמיתיים. ומ"ש חז"ל שבן שמעון הצדיק בנאו. היינו שהוא התחיל לבנות אבל לא נגמר עד ימי חוניו נכדו. וגם בל"ז בני בנים הרי הן כבנים [קדושין ד"ד א']:

3אמנם כדי שלא תקשה מ"ש מאומר הרי עלי תודה מחולין ולחמה ממעשר שיביא שניהן מחולין (כפ"ז מ"ה). או מ"ש מאומר הרי עלי מנחה מן השעורים דבודקין אותו (כפי"ב סי' י"ח). ובאומר הריני נזיר מגרוגרת לרמב"ם (פ"א מנזירות) אסור בגרוגרת ופטור מנזירות ולראב"ד פטור מכלום. נ"ל לתרץ הסוגיות. דד' חלוקין יש. (א) בהיה בסגנון הנדר ב' בבות. ובבא ב' סותרת בבא א' שבנדרו. כגון שאמר הרי עלי תודה מחולין ולחמה ממעשר. דמיד כשאמר תודה מחולין נתחייב נמי בלחמה מחולין. רק הוא בבבא ב' אמר שיהיה לחמה ממעשר לאו כל כמיניה. דכבר אתחייב בשניהן מחולין בבבא א' שבנדרו. וכ"כ באמר ב' בבות. הריני נזיר. ע"מ שאשתה יין. הרי בבא שנייה מבטל בבא ראשונה. והתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל וחייב בנזירות (כפ"ב דנזיר). (ב) וכשהיה בסגנון נדרו רק בבא א'. רק שהיה בהבבא ההיא מלה א' שלא כדין. כגון מנחה מן השעורים. אם שאעפ"כ יש קצת שייכות להמלה הפוגמת ההיא עם נדרו. כגון מנחה מן השעורים. הרי אפשר שיהיה מנחה משעורים. כגון מנחת עומר וסוטה. לכן בודקין אותו. אם אמר אילו הייתי יודע הדין הייתי נודר מחיטין. א"כ כיון שיש לשעורים נמי שייכות למנחה. התכוון במלת מנחה כפי הדין תורה. ואין מלת שעורים שאומר אח"כ מבטל חיובו שכבר נתחייב במלת מנחה. אבל באמר אילו הייתי יודע הדין לא הייתי נודר כלל. פטור מכלום. דאע"ג דיש שייכות לשעורים עם המנחה. אין אומרים הרי כבר התחייב כשאמר מלת מנחה להביאה כדינו. דעכ"פ הרי אומר בפירוש שאילו ידע כן לא היה נודר כלום. אין פיו ולבו שוין ולהכי פטור לגמרי. ומה"ט כשאמר הרי עלי מנחת שעורין. שהסמיך ב' המלות זל"ז. אע"ג שבדקוהו ואומר אילו הייתי יודע הדין הייתי אומר הרי עלי מנחת חיטין. אפ"ה פטור. משום דכיון דמלת מנחה אינו מוכרת לעצמה מה מהני שאילו היה יודע היה נודר כדינו. דעכ"פ השתא שלא ידע הדין. עדיין לא נדר כלום (ועי' רמב"ם פי"ז מקרבנות ה"ט). מיהו הא דאמרינן (נזיר פ"ב מ"ו) דבאמר הרי עלי לגלח חצי נזיר דחייב בחצי קרבנותיו של נזירות אע"ג דהוה נמי בבא א' וחצי הבבא היא שלא כדין דהרי חצי נזיר לא משכח"ל. אפ"ה לא דמי לאומר הרי עלי מנחת שעורין דפטור לגמרי. דהתם שאני דאפשר לתרץ דבריו. דה"ק חצי קרבנות נזיר עלי. וכן מפורש בש"ס התם (נזיר די"ב ב'). (ג) אולם אם אין שייכות כלל להמלה הזרה עם נדרו. כגון שאמר הריני נזיר מגרוגרת. דנזירות לא שייכי כלל בגרוגרת. להכי אפילו יבדקוהו ויאמר אילו הייתי יודע הדין שהנזיר אסור ביין הייתי נוזר כך. אפ"ה השתא שלא ידע לא הנזיר א"ע מכלום. אלא דלרמב"ם (פ"א מנזירות) אסור עכ"פ בגרוגרת דנעשה כאומר הריני מופרש מגרוגרת בנדר. ולראב"ד פטור מכלום. (ד) מיהו כל זה בא"א לפרש דבריו באופן שיתקיימו ככל הנך ג' כללים שזכרנו (ורק לרמב"ם באומר הריני נזיר מגרוגרת אפשר נמי לפרש דבריו באופן שיתקיימו. ולכן גם זה נכלל בכלל זה ודו"ק). אבל באומר הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו. יש בדבריו אלו ג"כ ב' בבות. וודאי נתחייב בעולה מדבורו הראשון. רק שאח"כ עם הבבא הב' מבטל דבריו הראשונים. רק שאפשר לקיים דבריו. שכוונתו לומר הרי עלי עולה ע"מ שאם אהרגנה אפטור. להכי כשהביאה שם פטור. וכ"כ בסיפא כשאמר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו. אף דלכאורה א"א לקיים דבריו. דהרי מיד כשאמר הריני נזיר. מיד נתחייב בנזירות ולהביא קרבנותיו למקדש. ואם יהרוג אח"כ קרבנותיו הרי כבר נתחייב להביא קרבנות אחרים למקדש. אלא אמרינן שכך כוונתו. הריני נזיר ע"מ שיהיה תלוי ברצוני לגלח במקדש. או בב"ח. דאם אגלח במקדש. אז הריני נזיר ממש. ואם לאו לא אהיה נזיר ממש רק אהיה אסור ביין וכו' עד שאהרוג ג' בהמות בבית חוניו. לכן מדברים על לבו שיביא קרבנותיו למקדש ויהיה נזיר למפרע. שלא יצער נפשו חנם. ואם לא שמע לדבריו וגלח בב"ח. יצא ידי נדרו. דבכה"ג לא חל עליו נזירות כלל. ובזה נתיישב ת"ל הכל. דלא תקשה מ"ש בש"ס לצעורי נפשי' קא מכוון. וכ"כ מ"ש הרמב"ם שאין עליו נזירות כלל. והרי א"כ ק' האיך אמרינן במשנה יגלח במקדש. הרי כיון דלצעורי נפשיה נתכוון. יביא חולין לעזרה. ולפי דברינו הנ"ל מיושב שפיר. דמדאמר הריני נזיר א"א לבטל דבריו מכל וכל. אלא אמרינן שקבל עליו נזירות ממש בתנאי שכשירצה יקריב קרבנותיו במקדש. וכשלא ירצה להקריבם שם אזי לא יהיה נזיר רק יצער נפשו מיין עד שיהרוג ג' הבהמות בב"ח. ובזה יובן ג"כ קו' התוס' (כתובות נ"ו א' ד"ה הרי). אמאי לא נימא בנזיר ע"מ שיגלח בב"ח דהו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל. ודבריהם תמוהים. דכיון דאמרינן בש"ס דרק לצעורי נפשיה אכוון. מאי מתנה עמשכב"ת איכא הכא. אמנם לדברינו ניחא דהכי קא קשיא להו. דלמה נטריח א"ע לתרץ דבוריה. דמ"ש מאומר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין. דמחשב מתנה עמשכב"ת (כפ"ב דנזיר מ"ד). ה"נ נימא הכא. או נימא התם נמי דהו"ל נמי כנוזר על תנאי. שכשירצה יהיה נזיר מעליא. ושכשירצה יהיה רק אסור בגלוח מטעם נדר ויהיה מותר ביין. ועל זה תרצו שפיר. דהכא להכי לא מחשב מתנה עמשכב"ת. מדיש חושבין שהנודר לגלח בב"ח נזיר מעליא הוה. אמרינן דהאי גברא נמי חשב כך וסבר דמצוה קעביד עכ"פ. להכי לא מחשב מתנה עמשכב"ת. משא"כ התם אין שום אדם שיחשוב שהנזיר יהיה מותר באחת מדיני נזיר. להכי מחשב שפיר מתנה עמשכב"ת:

4כך משמע מרש"י בגמ' ד"ה טפי. וכן משמע מגמרא. דקאמר טפי לא מצינא למטרח. ש"מ שעומד קרוב לב"ח יותר מלמקדש. ותמהני ארמב"ם פי"ד שלא פירש כן. ועוד תמוה שלא הזכיר הרמב"ם שיקריבנה לכתחילה במקדש. והרי כך המשנה ערוכה בידינו שלכתחלה יגלח במקדש. ואפשר דרמב"ם ס"ל כתוס' הנ"ל [כתובות דנ"ו א'. ונזיר די"א א' ד"ה על] דיגלח במקדש דתני בסיפא. אינו כמו יקריבו במקדש ויגלח במקדש דברישא. דר"ל חייב. רק הכא ר"ל רשאי לגלח במקדש. ולא הוה חולין בעזרה. דמדגלח במקדש גלי אדעתי' למפרע דנזירות מעליא קבל עליו. ולפיכך מדזה פשוט שכשנתכוין כך בנדרו לא הוה חולין בעזרה. להכי א"צ הרמב"ם להזכיר זה. וגם קו' הראשונה י"ל. דמ"ש בש"ס לא מצינא טרחנא. אינו ר"ל דוקא בשעומד רחוק מירושלים. אלא אפילו עומד קרוב לשם. וטריחא ליה מלתא להקריבו במקדש מדמזדמן לו דרך למצרים לב"ח. וכדומה. נמי סגי למפטריה מנזירות: