בועז על משנה נגעים ח

1כך פי' הרמב"ם. ותמוה פשיטא וכי חזרת רא"ב תטהר המוחלט. ותו למה נקט שחזרו בו רא"ב הרי אפי' חזר בו רוב גופו הרי הוא בטומאתו. וכדמסיק עד שתחזור בהרתו וכו'. ואת"ל דלא מבעיא קאמר לא מבעיא שאר גופו שחזר הרי הו"ל מחיה ופשיטא דטמא אלא אפי' בחזרו בו רא"ב דאמ"ט משום מחיה אפ"ה טמא. עכ"פ פשיטא. דוכי עדיף חזרו מלא חזרו וודאי נשאר בטומאתו. ונ"ל דאיידי דסיפא נקט לה. לאשמעינן דאם לאחר שחזרו רא"ב חזרו ונתכסו לא תימא חזרת רא"ב לא מחשב חזרה וכשחזרו ונתכסו אח"כ נשאר בטומאתו שבפריחתו הראשונה קמ"ל דחזרת רא"ב מחשב חזרה. והו"ל עכשיו טומאה חדשה. ונ"ל עוד דכ"ש בפרח מטומ'. ואח"כ נולד בו מחיה וחזר ונתכסה. הו"ל המחיה כטומאה חדשה. וא"כ פרח שנית מתוך הטומאה וטהור:

2ונ"ל דמשו"ה לא קאמר הכא עד שתתמעט בהרתו מכגריס. ה"ט מדבאמת א"צ כך. דאפילו היא עדיין כמה גריסין עכ"פ כיון שאין בה א' מסיט"ו טהורה היתה בתחלה. וכשתחזור השתא לשיעור זה נשאר בטהרתו. והא דלעיל לא מצי למימר שתחזור לכמות שהיתה ה"ט משום דקודם פריחה טמא הי'. ותו דהרי ברישא דפרח מתוך טומ'. כולל נמי שהי' בו ש"ל או מחיה. ונטמא על ידן ואח"כ פרח בכולו. או שמצאו בסוף שבוע א' שפרח בכולהו. והרי בהנך תרתי. דהיינו שנשאר בו עדיין הש"ל או המחיה. או שהוא עדיין תוך י"ד ימי הסגר. וודאי אינו נטהר עד שתתמעט בהרתו מכגריס. אולם אם הי' נטמא תחלה מפשיון. ואח"כ פרח בכולו. וחזר ונתמעט עד כגריס. אף שנשאר הפסיון בכלל הגריס טהור [כפ"ד מ"ח וט']:

3ומה שהקשה רתוי"ט דא"כ מנ"ל לרבויי' בנתגלו רא"ב שיטמא. דלמא רק למעוטי ש"ל אתא. במתכ"ר אשתמיטתי' מ"ש רש"י בחומש דקרא הראות בו בשר חי כולה קרא יתירא הוא. דכבר כתיב לעיל מינה דמחיה סיט"ו. אלא לאשמעינן דבחזרה אפילו רא"ב מטמאו במחי' אולם הקרא דיליף מינה בתוספתא למעט ש"ל. קרא אחרינא הוא דכתיב אבתרא הבשר החי טמא הוא בשר חי מטמא ולא ש"ל. וכן מפורש בתוספתא [ומ"ש ברתוי"ט הקרא או כי ישוב הבשר החי. וודאי ט"ס הוא. דהרי קרא זה בטהרה כתוב ועי' בחומש]. אמנם עוד נ"ל דבכ"מ שצריך מחיה ממש כתיב מחיה בפירוש. מחית בשר חי. או עם הא הידיעה הבשר החי לאשמעינן דאמחיה שנזכר לעיל מינה קאי. משא"כ בחזרת הפך לבן. כתיב בשר חי בלי הא הידיעה משמע וודאי בשר מ"מ. וא"ת עכ"פ ק' לחכמים. דאע"ג דרק במחיה גלי קרא דמטמא בפרח בכולה. עכ"פ למה לא נילף מינה ש"ל במה מצינו שאדם דן אותה מעצמה. י"ל מדאיכא למפרך ולומר מה למחיה דחמירא דאפילו היתה קודם הנגע מטמא. משא"כ בש"ל שקדם לבהרת טהור [כספ"ד]. כך נ"ל פי' התוספתא דתני בטעמייהו דרבנן. דלהכי לא ילפי ש"ל ממחיה. משום דמחיה מטמא בתחלה ולא ש"ל. א"נ נ"ל דר"ל במלת בתחלה דהיינו כשהיתה המחיה קודם שפרח בכולה. וכגון שהי' בו בהרת כגריס ובה מחיה והוחלט ואח"כ הפך לבן. ונשאר המחיה. נשאר בטומאתו. משא"כ בש"ל שהי' בנגעו והוחלט ואח"כ הפך לבן. אע"ג שעדיין הש"ל במקומו אפ"ה טהור [וכמ"ז]:

4ולאאמ"ו ע"ר הגזצוק"ל. קמ"ל מתניתין דסוף דינא כתחילת דינא. דבעכבו רא"ב בתחילה את הפריחה במשהו להכי בנתכסו וחזרו ונתגלו נמי שיעורו במשהו. וק' לבקא בר יומא א"כ בשאר מקום שבגוף נמי נימא סוף דינא כתחילת דינא במשהו. דהרי גם שם פחות מכעדשה מעכב הפריחה. וא"כ למה נקט הך דינא רק ברא"ב. ואת"ל רבותא קמ"ל דאף ברא"ב שאין בהם דין מחיה וקילי. אפ"ה פחות מכעדשה שעיכב בתחלה מעכב גם בסוף. עכ"פ קשה לאזני לשמוע. דמה דקאמר במתניתין כל פריחת רא"ב שבפריחתן טהרו טמא יהיה ר"ל שעכבו בתחלה הפריחה בשיעור זה. טפי הול"ל כל רא"ב שעכבו בתחלה מעכבי גם בסוף. וצ"ע:

5וא"ת סיפא ל"ל דמדיוקא דרישא כבר שמעינן לה. וי"ל דאי מרישא סד"א דגם ראש וזקן בכלל וה"ק כל הראוי לטמא בנגע בשום גוונא. והרי גם ראש וזקן אפשר שיטמאו בבהרת כשיקרחו וכ"כ שחין ומכוה וקדח אפשר שיתטמאו בבהרת כשיתרפאו. להכי יעכבו הפריחה. ולא אתא לאפוקי רק תוך העין והאוזן והשחי והשאר שנזכרו לעיל [פ"ו מ"ח] דבהנך א"א בשום גוונא שיתטמאו בבהרת להכי נקט תנא נמי כללא דסיפא כל שאינו ראוי וכו' לגלויי' אכללא דרישא. דאי נימא דכל שראוי דרישא כולל נמי ראש וזקן. א"כ כל שאינו ראוי דסיפא ל"ל. הרי ממילא שמעינן לה מדיוקא דרישא. אע"כ דכל שראוי דרישא היינו רק עור ובשר. וכל שאינו ראוי דסיפא מרבה נמי ראש וזקן שלא נקרחו. דאע"ג דאפשר שיהיה ראויין להטמא כשיקרחו. עכ"פ כיון דהשתא בשעת פריחה. עדיין לא נקרחו. אינן ראויין להטמא בנגע. דבתר השתא אזלינן:

6ולכאורה הי' נראה דה"ה קמט ונפשט נשאר מה"ט בטהרתו. אבל באמת אין הדבר כן. דבשלמא בראש וזקן וכו' לא נתהווה שום שינוי בגוף הנגע. רק עמדה בעינה. ובמקום הפטור הוא דנתהווה בו שינוי. להכי אזלינן בתר מעיקרא. אבל קמט ונפשט הרי עי"ז קצוות הנגע שסביב הקמט נתרחקו זמ"ז ונתגלה עי"ז הבשר שבתוך הקמט. והו"ל כשאר פרח בכולו שהתראה בו בשר חי שטמא [ועי' עוד לעיל פ"ז סימן ט"ו ודו"ק]. ולרמב"ם [פ"ו מטו"צ ה"ו] גרסינן הכא טמאים. ור"ל שדינו השתא כבהרת קטנה. ולא נטהר משום פרח בכולו. רק אם חייב עוד הסגר א' מסגירו. ואם נגדל בו ש"ל מקודם או השתא טמא. ואין דינו כש"ל הנשאר או גדל בפרח בכולה. אבל משום מחיה או בפשה הנגע לשם א"א שיטמא [כפ"ו סימן ס"ט]. ובל"ז ל"ש פסיון בפרת בכולו. דהרי הנגע מקיפתן. והרי אין הנגע פושה לתוכה. ולפי גירסא זו דנגרס הכא טמאים. צריך לפרש ב' כללי דרישא כל הראוי וכל שאינו ראוי. דה"ק לאשמעינן דדיינינן לכל נגע כפי מה שהיא. דבפרח בכולו בשעה שלא נקרח והרי אז לא היה הראש ראוי להטמא בבהרת. להכי אז אינו מעכב הפריחה וטהור. וכשחזר ונקרח הראש אחר שנטהר. והרי אז ראוי להטמא בבהרת. להכי חוזר ומעכב הפריחה וטמא. וה"ה בנקרח ופרח. דנטמא. ואח"כ חזר והעלה שער נידון כפרח וטהור. וא"כ לפי מה דגרסינן טמאים י"ל דמה"ט לא נקט קמט ונפשט. דזה פשיטא דטמא. וכדאמרן. ורכ"מ כ' שדברי רבינו תמוהים. ולא זכיתי לידע למה. [ועי' בסי' הסמוך ודו"ק]:

7וא"ת בשלמא לדידן דחצי עדשה שסמוך לראש וכו' מעכב. שפיר נקט אפילו. ור"ל וכ"ש בנשאר החצי עדשה מגולה. שהרי הוא עצמו מעכב הפריחה. דבתחלה גם משהו בעור הבשר מעכב הפריחה. אלא להרמב"ם דהחצי עדשה שסמוך להראש וכו' ג"כ אינו מעכב הפריחה. א"כ מה אפילו. אדרבא כשנשאר חצי עדשה מגולה. והוא בעצמו אינו מעכב הפריחה. הרי הוא מפסיק בין הבהרת להקרחה. שמעכב השתא הפריחה. סד"א טפי שיהא דינו כפרח בכולו. ולא יזיק לו מה שנקרח הראש מדמופסק מעיקר הנגע ע"י החצי עדשה שאינו מעכב הפריחה. ואפילו את"ל שחצי עדשה ההוא אין דינו שלא יעכב הפריחה רק כל זמן שהראש וכו' ג"כ אינן מעכבין. אבל כשנעשה קרחת וצרבת. והן עצמן מהשתא מעכבין. אמרינן לא יהא כח הטפל עדיף מהעיקר. וכאן שהן עצמן מעכבין. להכי גם החצי עדשה מעכב. עכ"פ כיון דדינו כהראש ממש הו"ל האי אפילו כאומר אפילו נעשה מקצת הראש בהרת. והרי זה אינו רבותא כלל. אם כל המעכב נשאר מגולה או מקצתו. ונ"ל דמדאיצטריך למנקט הך בבא לאשמעינן דגם החצי עדשה שסמוך להראש וכו' אינו מעכב כל זמן שהן עצמן אינן מעכבין. להכי שפיר קאמר דלאחר שנקרח הראש וכו' לא מבעי' דבנשאר החצי עדשה ההוא ונתכסה בבהרת גם הקרחת וודאי מסתבר דהחצי עדשה יעכב הפריחה. דהרי אחר שנקרח הראש וכו' יהיה חצי העדשה כשאר הבשר ממש. ומעכב הפריחה. אלא אפילו נעשה הוא בהרת. והראש נשאר מגולה אפ"ה אין דינו כפרח בכולו:

8כך כתב הר"ש הכא. וגם הרמב"ם [פ"ז מטו"צ ה"ו]. וא"ת מה אפילו. אדרבה שכהתחילה הפריחה מהטמאה הרי נשארה הטהורה בטהרתה. דהרי היא לא פשתה. וכשאח"כ פרח בכולו. היה פנים לטמאו כאילו פרח מטהורה. דהרי הא דאמרינן פרת מטהורה טמא. רק מדיוקא דקרא שמעינן לה. מדלא הזכיר טהרת פרח בכולו רק בשפרח על נגע טמאה [כרמב"ם בפרקן במ"א]. ומאותו דיוק ילפינן נמי בבבא תחלה הפך לבן דצריך סגירה. משום דבזה לא איירי הכתוב. א"כ מאותו דיוק. הוה מסתבר לכאורה דנידוק נמי. דדוקא כשפרח בכולו על נגע טמא לבד טהרו הכתוב. הא בשיש בו נגע טמא' וטהורה. לא נטהר בפריחה. אבל כשהתחיל הפסיון מהטהורה. הרי תיכף כשהתחיל הפסיון. נתהווה גם הטהורה טמאה מדפשתה. דאף דעדיין לא טימאו הכהן ועדיין טהור הוא [כלעיל פ"ז מ"ג]. עכ"פ מדהיתה סברא החיצונה נותנת דמשום כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [כר"ה י"ג ב']. וא"כ יהיה נחשב כטמא אף קודם שטמאו הכהן. לפיכך פשוט טפי שנטהרו בפשה באופן זה. מאילו נטהרה בהתחיל לפשה מהטמאה להטהורה ומה אפילו. ואע"ג דגם כשפרח מהטמאה להטהורה. מחשב פשיון לטהורה דהרי גם פשיון הבא מבחוץ ג"כ שמו פשיון [כמ"ש בס"ד פ"ד סי' ז']. עכ"פ לא שייך לשון אפי'. דמה רבותא יש בפרח בטהורה טפי מאילו פרח מהטמאה. י"ל דרבותינו הנ"ל מחוי לן במחוג ע"פ מה דתנינן בתוספתא דר' נחמי' ס"ל דדוקא בפרח מהטמאה טהור. אבל בפרח מהטהורה טמא. ע"כ דטעמי' דכיון דהתחיל לפרוח מהטהורה. א"א שיחליט הכהן גם נגע זו. דהרי אין מחליטין את המוחלט [כרפ"ג] א"כ כיון שנשארה נגע זו בטהרתה. וגם ממנה החחילה הפריחה הו"ל כפרח מהטהורה. ולפ"ז שפיר קאמרי רבותינו דסתמא דמתניתין משמע דבכל גוונא טהור אפילו בפרח מהטהורה. ונ"ל דמה"ט נקט נמי אחת טמאה והדר נקט אחת טהורה. הרי הוי מסתבר למנקט טהורה תחלה. מדפתח הכתוב בטהרה תחלה. ותו דאז הוה שייך למנקט בתר הכי פרח מזו לזו דהיינו אפילו מהטהורה להטמאה. אלא דאי הוה נקט הכי סד"א דמיירי דאחר שראה הכהן נגע א' וטיהרה נולד לו השנייה וטימאה. ואז הרי נפטר בטומאה מלפני הכהן. להכי אמרינן אחר אחרון אני בא. וכשפשה אח"כ. אע"ג שהתחיל הפריחה מהטהורה הו"ל כפרח מהטמא. אבל כשנולדו שניהן כאחת. וראה הכהן הטמאה ואח"כ הטהורה. והתחילה אח"כ הפריחה מהטהורה. סד"א דלא תלינן הפריחה בהטמאה. מדהו"ל ב' לטיבותא. שנפטר מלפני הכהן בטהורה וגם הפריחה התחילה מהטהורה להכי נקט אחת טמאה ואחת טהורה דתו א"א לומר שראה הכהן הטמאה והחליטה. והדר נולד לו השנייה וראה הכהן וטיהרו. ליתא דהרי אחר שהוחלט באחת אין רואין לו השנייה שנולד בו אח"כ. אע"כ דמיירי שנולדו לו שניהן כאחת. דאז רואין אותן זו אחר זו [כרפ"ג]. ואפילו ראה הטהורה לבסוף וגם ממנה התחיל הפריחה. אפ"ה כפרח מטמא הוה וטהור:

9ונ"ל דהנ"מ בין ב' הטעמים. כשלא פרח מזו לזו תחלה אלא פרח על שניהן בבת אחת. דלהטעם דנתבטל הטהורה בטמאה כשפרח מזל"ז. א"כ כשנשארו כל א' לבד עד שפרח בכולו ולא נתבטל הטהורה מקודם הו"ל כפרח מהטהורה וטמא. דלא טיהר הכתוב פריחה בכולו רק כשהיה בו רק נגע א' טמאה (וכלעיל סי' מ"ה) אבל להרמב"ם דהטעם הוא דבכל מוחלט חשבינן לנגע טהור שבו כליתא. א"כ גם בנשארו ב' הנגעים מופרדים. עד שפרח על שניהן בבת אחת נמי הוה כפרח מהטמאה וטהור. וא"ת להרמב"ם א"כ למה נקט תנא שפרח מזו לזו תחלה. הרי גם בלא פרח. כך הוא דינו דהו"ל כפרח מהטמ'. ואת"ל דאתא לאשמעינן אע"ג שהתחיל הפריחה מהטהורה אפ"ה חשבינן כפרח מהטמאה. ליתא. דא"כ לאשמעינן רבותא טפי וטפי. דאפילו פרחה תחלה מהטהורה לחוץ. אפי' הכי לא חשבינן לכל הפריחה שהתפשטה מהטהורה אח"כ על כל הגוף. כאילו פרח מהטהורה. משום דכל טהור במוחלט. חשבינן לה כליתא. י"ל דהתנא רצה לאשמעינן רבותא. דאע"ג שנתערבו ב' הנגעים יחד קודם שפרח בכולו לא אמרינן דנתבטל טמאה בטהורה. מדא"א לטהורה שתעשה טמאה. אם לא יוולד שום שינוי בגופה. אבל טהורה אינה בטלה בטמאה. מדאפשר לטמאה שתעשה טהורה בלי שינוי בגופה. דהיינו כשיפרח בכולה [וכמנחות כ"ג א']. ולא מחשב פריחה שינוי בגופה כמו פסיון של טהורה דמחשבינן לה שינוי. ה"ט מדלא נטהר בפריחה רק בנקודה האחרונה שהשלימה הפריחה והרי נקודה ההיא רחוק מהאום. משא"כ פשיון של טהורה הרי נקודה הראשונה שפשתה האום משהו. שבה הוחלט מיד הוא שינוי בגופה. ודו"ק:

10כך נ"ל לפרש ע"פ דעת הרא"ש ומהר"ם שכתבו דבבא זו נמי מיירי בפרח בכולהו. וכהרישא. דבלא דברינו לא זכיתי להלום סברת רבותינו בפירושם במלת אע"פ. דאדרבה מדנראין כאחת וודאי נתבטל טהורה בטמאה. אולם לפמ"ש בפנים לעיל סימן מ"ו. דלרמב"ם כל נגע טהורה שבאדם מוחלט חשבינן לה כליתא א"כ אפילו היו ב' הנגעים מופרדים. עד שפרח בכולהו על שניהן כאחת. ג"כ חשבינן כפרח מהטמאה. והא דנקט ברישא פרח מזל"ז. היינו רק לרבותא. מדסד"א דמדנתחברו ע"י חוט הפסיון בטלה טמאה בטהורה קמ"ל. א"כ לפ"ז מיושב שפיר מלת אט"פ שבבבא זו. דמדסד"א דדוקא במחוברים יחד בחוט הפשיון. לא נתבטל טמאה בטהורה. להכי קאמר הכא אע"פ שמדובקים יחד זב"ז והן נראין כנגע א'. אפ"ה אמ"צ. וטהור. ולפיכך כשפרח אח"כ בכולו סד"א דהו"ל ודאי לענין פריחה בכולו כאילו בטלה טמאה בטהורה. קמ"ל. אמנם לר"ש והר"ב מיירי הך בבא שיש חצי גריס כאן וחצי גריס כאן. ועי"ז כשהן מדובקין נראין כנגע א'. ותמוהין דברי רתוי"ט שכתב שלהר"ש והר"ב אין מלת אע"פ מדוייק ורק למהר"ם מדוייק. ובמחכ"ר הדבר הוא ממש מהיפך להיפך. והגם שרתוי"ט הוסיף בדברי הר"ש והר"ב דמיירי שאח"כ פשה בכולו. ולפי דבריו מלת טהור דקאמר תנא. היינו דהפריחה טהור. וא"כ לפ"ז באמת יקשה מלת אע"ג שמדובקין. והן אמת כי מוכרחים אנחנו להודות בזה לרתוי"ט דגם בבא זו מיירי בפרח בכולו. דאל"כ לא יהיה שייכות לבבא זו לא למעלה ולא למטה. דכולהו בפרח בכולהו מיירי. אבל אזנינו קשה לשמוע דברי רבינו במ"ש דטהור דקאמר מתני' אפריחה קאי ותלי תניא בדלא תניא. דהרי אכתי לא שמעינן בשום דוכתא במכילתין דח"ג באבר א'. וחצי גריס באבר השני הסמוך לו שמצטרפין. והיאך שבק תנא מלאשמעינן הך דינא הכא. כאילו הוא מלתא דפשיטא. ונקט טפי דין של הפורח בכולו על נגע מצורפת כזו כאילו זהו מלתא חדתא שהפורח מהטמא. טהור אתמהה. וגם בל"ז במחכ"ר. הך דינא קשה מאוד להולמו. דנימא דח"ג וח"ג שבב' אברים סמוכים וכ"ש בב' אצבעות שיש אויר רב מפסיק בין הביניים. ואפ"ה יצטרפו לכגריס. והרי לקמן [פי"א מי"א] בחמת ותורמל דנראין כדרכן. פי' רבותינו כולכ. דאה נגע בין השנצין מחשב ביהס"ת וטהור. ולא פי' לחומרא דאם נגע על קצוות השנצין למעלה מצטרף לכגריס. ש"מ דבאמת אמ"צ. וא"כ מה התם שרובא דרובא השנצין מונחין רצופין זא"ז אפ"ה אין נגע שעל גביהם מצטרף מכ"ש הכא שב' השפתות וב' הריסין. וב' האצבעות ברוב פעמים עומדים מרוחקים מהדדי. מכ"ש שלא יצטרף ח"ג שבזה לח"ג שבזה. ואפי' לדברינו שם דנגע שבראשי שנצות מצטרף אפ"ה יש לחלק בין התם להכא וכדאמרן. ואדרבה ל"מ היה נ"ל דהא דאמרי' לעיל [פ"ו מ"ח] ואין מצטרפין בנגעים. גם אקמטים קאי. דכשיש ח"ג מזה וח"ג מזה והקמט ביניהן אמ"צ. וא"כ מכ"ש ח"ג וח"ג שבב' אצבעות שאמ"צ. לפיכך מסתבר טפי לומר דלר"ש מלת טהור אנגע זו המצטרפת קאי וקמ"ל דאמ"צ וטהור. וממילא שמעינן דבפרח אח"כ בכולו אין לטהרו. ויהיה לפ"ז מלת אע"ג דבמתני' מדויק שפיר. ואפ"ה דחיקא לן מלתא טובא לאוקמא למתני' כרבינו הר"ש. דח"ג וח"ג וענין צירוף מאן דכר שמיה במתני'. והרמב"ם בפירושו כאן אוקי למתני' דאיירי בכולהו הפך לבן. ונשאר הריוח שבין ב' השפתות. או שבין ב' האצבעות וכו' שלא התפשטה לשם הנגע. וקאמר תנא אע"ג שרק כשמדובקין זל"ז נראין כנגע א'. וכשמתרחקין זמ"ז נראה בשר בריא שביניהן. אפ"ה דינו ככולו הפך לבן וטהור. ורכ"מ [פ"ז מטו"צ ה"ו] אף הוא היה מתכוין לפרש כן דברי רבינו בחיבורו ג"כ על דרך זה. וגם רתוי"ט הביא פי' זה ולא העיר עליו. ואשתומם מאוד על המראה. חדא. דא"כ מה זה דקאמר תנא בשפתו עליונה ותחתונה. וכי שם לבד הי' מנוגע. והרי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. דהרי בכולו הפך לבן מוקי לה רבינו. ולא הו"ל לתנא לומר אלא אם כולו הפך לבן ולא בין ב' שפתי' או בין ב' אצבעותי' טהור. ותו וכי ס"ד שהרווחים הללו לא יעכבו הפריחה. ואנחנו לא נדע מקומות שאין מעכבין הפריחה רק ביהס"ת או מקומות שאין נקראין עור הבשר. ככל המנויין לעיל [פ"ו מ"ח]. ותו בין ב' אצבעות מאי"ל. וכי ס"ד שהבשר שביניהן לא יעכב הפריחה. וצ"ע:

11ונ"ל עוד דמדנקט הב' לטיבותא בחזרה משמע דהא בנשאר בתחלה בהק ברא"ב. אף דנמי הו"ל ב' לטיבותא הי' מעכב הפריחה. דלא עדיף בהק ברא"ב מבהק פחות מכעדשה. דהו"ל נמי ב' לטיבותא. ואפ"ה בתחלה מעכב הפריחה. וכמבואר בסיפא דמשנתינו. לפי פי' רבותינו. וכ"כ הרמב"ם בפירוש [פ"ז מטו"צ ה"ד]. ונ"ל טעמא דמלתא משום דכל חזרה מדיש לו כבר חזקת טהרה עדיף טפי מבתחלתו. דהרי כל א' משניהן אינו מעכב בסוף. ואפ"ה מעכב בתחלה. וא"כ כ"ש רא"ב פחות מכעדשה בתחלה דמעכב הפריחה:

12ורבותינו רצו ליישב קושיתינו. דר"מ נמי בבהק שברא"ב פחות מכעדשה מיירי. דאפי' בג' לטיבותא מטמא בסוף. וכ"ש דפליג ברישא. בבהק ברא"ב. מדאינו רק ב' לטיבותא. ורבנן בסיפא נמי בג' לטיבותא מיירי. רק ר"מ לא הזכיר בהק. ורבנן לא הזכירו בדבריהן רא"ב. אולם כל אשר עינים לו בעיניו יראה כמה קושיות ודקדוקים יתעוררו לנו ע"י פי' זה במשנתינו שלפשטותם לא נאריך בהם. ומלבד זה דחיקא לנו נמי טובא. דמי סני ליה לר"מ מלת בהק. ולרבנן מלת ראשי אברים מלמתניי'.

13ולפיכך ג' חלוקים יש בש"ל שהוא בפרח בכולו. (א) בהיה ש"ל בבהרת קטנה ונטמא. ואח"כ פרח בכולו. אף שהש"ל נשאר במקומו. לכ"ע טהור [כלעיל מ"ג]. (ב) ובבא בתחלה הפך לבן. בין שהביאו עמו הש"ל מיד. או שנולדו לו בסוף הסגר א' או ב'. או שנולדו לו אחר שפוטרו מדעמד בעיני' ב' שבועות. לכ"ע טמא. דדינו לגמרי כבהרת קטנה. (ג) ובהפך כולו לבן ונטהר. ואח"כ נולד לו ש"ל. פליגי ר"י ורבנן [לעיל מ"ב]:

14ואע"ג דלראב"ד [פ"ו סי' ל"ז] אין שום בהרת מטמא ברא"ב. עכ"פ מודה דכשיש נגע בחוץ מרא"ב ופשה לתוכן מחשב פסיון [וכר"ב במ"ה]. ונ"ל עוד דמ"ש הר"ש והר"ב דמשנתינו מיירי שפרח במקצתן אחר שנתגלו. לרבותא נקטו הכי דאע"ג דחזרתן לא הועיל כלום. כמו דאמרי' ברישא דהרי הוא כמו שהיה. אפ"ה הפריחה לתוכה מהני. ומה"ט לא דמי לדלעיל [פ"ד מ"ז] בכנס ופשה דלא מחשב פסיון. דשאני הכא. דפסיון דהשתא הוא פחות מפסיון הראשון. ועוד שגם אינו ממינו. שהפסיון הראשון היה ממין פסיון המטהר. ודהשתא ממין פסיון המטמא:

15והא דנקט פריעה קודם לפרימה. ותגלחת קודם לצפרים. ושניהן שלא כסדרן בקרא. נ"ל דתמיד נזכרין בדרך לא זו אף זו. ולהכי כשנזכרין בהן. כגון במוחלט מזכיר חיוב שחוץ מגופו קודם לדבר חיוב שבגופו. וכשנזכרין בלאו כגון אחר מיתת בני אהרן [ויקרא י' פ"א]. וכמו כן בפטור של המוסגר דתנא הכא. מזכיר דבר שבגופו קודם לדבר שחוץ מגופו [ועי' מ"ש בזה פ"א דמגילה סי' מ"ג]. והא דנקט דהנטהר מתוך הסגר פטור מהם. רק משום תגלחת וצפרים נקט בהך לישנא. וה"ק הטהור מתוך הסגר פטור היה מתחלת חיוב הסגרו עד שנטהר לגמרי מההסגר. מפריעה וכו' ודו"ק. אמנם פי' מלת פרימה. היינו שיהיה כל בגד מבגדיו קרוע קרע טפח בכל א'. כדרך שקורעין על מת [כרמב"ם בספר המצות מצוה קס"ד]. משא"כ מלת קרוע. כולל נמי קריעה קטנה. וכן משמע בסוטה [פ"א מ"ה] דקאמר אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו. דמשמע קצת דפרימה יתירה מקריעה [ועי' מ"ש שם בס"ד סי' כ"ט]. ובפירוש מלת פריעה נחלקו רבותינו [במ"ק דט"ו א']. דלר"א פריעה היינו שיניח שערותי' לגדל בערבוביא שלא יגלחם. ולר"ע היינו לשון גילוי. שלא יניח בראשו כומתא וסודרא. ופי' בערוך דכומתא היינו כובע. אולם מלת סודרא. נ"ל דהיינו סודר חשוב שהיו רגילים החשובים לפרוס ממעל להכובע. וכדאמרי' [פסחים קי"א] סודרא דמר כי צורבא דרבנן. וה"נ אמרי' [קידושין כ"ט ב'] חזיי' דלא פריס סודרא ארישיה. ועי' רש"י שם. אבל א"א לומר דסודר היינו מטפחת פשוט שהיו רגילין כל אדם לעטף בו ראשן. ליתא. דוכי אפשר לומר כן שלא יעטף ראשו במטפחת. והרי התורה אדרבה צותה ועל שפם יעטה. דהיינו שיהיה ראשו מכוסה עד שפמו. ולפי מה דקי"ל דהלכה כר"ע מחבירו [כעירובין מ"ו ב']. וכ"ש נגד ר"א דשמותי הוא [כנדה ד"ז ב']. א"כ נפרש לפ"ז מלת פריעה אליבא דהלכתא דר"ל כומתא וסודרא. ורק התוס' במו"ק שם מסתפקין דדלמא לר"ע תרתי בעי. ומודה לר"א דצריך נמי שלוח פרע. ותמוהין דברי רש"י בחומש שפי' כר"א. והרי זה כנגד הכלל שזכרנו. וצ"ע. אמנם מה שנחלקו שם בפי' מלת שמותי. דלרש"י היינו משום דברכוהו [כב"מ נ"ט ב']. והקשו על זה בתוס' שם בשם ראב"י. הרי מנודה אסור בתפילין [כמ"ק דט"ו א'] והרי ר"א הניח תפילין. וכמו דאמרי' [סנהדרין ס"ח א'] שנכנס הורקנס לחלוץ תפיליו. ותמהני מאד על קושיתם זו. דכפי הנראה רצו להוכיח מזה שהתירו ברכתו לאחר שעבר כעס המחלוקת. וא"כ למה לא ניקום כוותיה בהלכתא. ואם כך הוא קושיתם. במחכ"ר הרי בכל הסוגיא שם מוכח שהי' מבורך עד אחר גויעתו. דהרי נכנסו חכמי ישראל אצלו לבקרו. וישבו לפניו בריחוק ד' אמות. ורק לבתר דנח נפשיה. אמר ר' יהושע בבכייה הותר הנדר. ואי משום קושיתם מהנחת תפילין על כרחך צ"ל דהורקנס לחלוץ תפילין של עצמו נכנס. ואעפ"כ נ"ל ראיה כפי' תוס' [שבת דק"ל ע"ב] שכתבו בשם הירושלמי דפי' מלת שמותי הוא מדהי' מתלמידי ב"ש. דאי משום דברכוהו לא היה ראוי לבטל דבריו היכא דמסתבר כוותיה. דאע"ג דביום המחלוקת הביאו כל הטהרות שטיהר ושרפום [כב"מ דנ"ט ב']. היינו רק להחמיר במקום שהקיל ר"א [כנדה ד"ז ב'] אבל לא להקל במקום שהחמיר. והרי אנן לא קי"ל כר"א בין להקל ובין להחמיר. וא"ת כיון דכל עיקר טעמא שנמנו וגמרו דלא ניקום הלכתא כר"א היינו כדי דלא לגררו כ"ע אבתריה. א"כ מה"ט היו רשאין להקל גם במקום שמחמיר. וכדאשכחן ממש כה"ג [ברכות ס"ג ב'] שהקילו במקום שהחמיר. נ"ל דהתם רק בדרך למוד ופלפול הקילו במקום שהחמיר. אבל ח"ו שמטעם דלא ליגררו אבתריה יקילו במקום שהדין כדבריו להחמיר. והרי ר"א לא אמר שום דבר מסברת עצמו רק מה שקיבל מרבותיו [כסוכה דכ"ז ב']. וא"כ אם החמיר ר"א בדבר שידעו חכמי דורו שכך הוא האמת כפי שקבל מרבותיו היאך היו יכולין להקל בדבר. הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד הקודם [כמו"ק ד"ג ב']. ותו הרי בסנהדרין שם מוכח ששאלוהו כמה דינים. ואי לא קי"ל כוותיה בשום דוכתא. לענין מה שאלוהו. ולא לבד התם דהוה שעת מיתתו כ"א גם בשעת בריאתו לאחר פטירת ר"ג. דהיינו בתר דברכוהו. מוכח בש"ס [מו"ק כ"ז א'] שהיה מורה הלכה ובא ואין מכלים דבר. ותו אי משום דברכוהו לא היו להם משום זה לבטל הלכה מדבריו לעולם. דהרי לבתר דנח נפשיה נענה ר' יהושע ואמר הותר הנדר. אע"כ דפי' מלת שמותי היינו מדהיה מתלמידי ב"ש. ולפיכך שאלוהו בשעת פטירתו כמה דינים. במילי דידעו דלא פליגי תלמידי ב"ה עמו. וכ"כ במקום דליכא קולא או חומרא כלל כהך דמו"ק הנ"ל [דכ"ז א'] היה מורה הוראות. ורק היכא דפליג עם תלמידי ב"ה לא קי"ל כוותיה:

16ולכאורה אין למשנה זו שום המשך לא לעילא ולא לתתא. וטפי הוה מסתבר למסמך משנה ט' לרישא דמשנה ח'. מדמיירי תרווייהו מדין הפך לבן ככולה פירקין. ולמה פתק ושדא בינייהו הך בבא ולהפריד בין הדבקים. ואמר מהו' משה טהארען נ"י דמדסיים רישא דאם הפך לבן מתוך הטומאה טהור דהיינו בין מתוך טומאת הסגר או החלט. להכי קאמר מיד בסמוך לו. דדוקא טומאה או טהרה שוין נפטר מתוך הסגר והחלט. אבל לענין אופן הטומאה והטהרה דהיינו פריעה ופרימה יש חילוק רב ביניהן:

17כך נראה לעני בדעת כמוני פי' משנה חמורה זו אשר רבו בה הפירושים מרבותינו ז"ל ובכולם לא מצאה נפשי העלובה כדי גאולתה להבין המשנה הקדושה על בורי'. ונספרם אחד לאחד כחרוזי פנינים. הר"ש ראש המדברים בפירוש סדרן ואחריו נושא כליו רבינו הר"ב. הביאו ב' פירושי' (פירוש א') דמתני' מיירי שבא כולו הפך לבן בתחלה ובו מחיה. ולא הספיק הכהן להחליטו עד שהפך כולו לבן שנתכסה גם המחיה [והסגירו כדין כל הבא בתחלה פרח בכולו]. ובסוף השבוע מצא שחזרו בו רא"ב. וס"ל לר' ישמעאל דהו"ל כחזירת רא"ב בבהרת גדולה. ר"ל דדינו כאילו בא בתחלה פרח בכולו בלי רא"ב ולפיכך צריך גם השתא הסגר [שנית]. וראב"ע ס"ל דכיון שבא בתחלה עם מחי' ולולא שפרחה מיד גם על המחיה הרי הי' מחליטו להכי דינו השתא כאילו היה בתחלה בו בהרת קטנה עם מחיה. דכי פרחה בכולו אח"כ ושוב חזרו בו רא"ב. הר"ז טמא. והרואה יראה כמה קמח הוצרכתי להוסיף בעיסה זו של דברי רבותינו. כדי לעשותה גלוסקא יפה. אשר נפש היפה תאכלנה. כלומר ליישב כוונתם דלא להוי כאגרתא דלא מפשרא. ואעפ"כ ערי ושכבי להוי סהדי רבה עלן. דעדיין שכלי קטיעא מבחוץ כחמור גרם רובץ בין המשפתים דלא ידענא מה קאמרו. (א) הגם דהדין דין אמת כדברי ר' ישמעאל. דהבא בתחלה פרח בכולו והסגירו. ובהסגר א' נתגלו בר רא"ב בסוף שבוע. חוזר ומסגירו שנית. וכן פסק כאן הרמב"ם בפירושו. עכ"פ ק' למה נקט תנא שבא בתחלה כולו הפך לבן ובו מחיה. וחזר ונתכסה גם המחיה ובהסגר נתגלו בו רא"ב. ול"ל כל השנויים הללו מעשה ידי אמן. ולא נקט בקיצור. הבא בתחלה כולו הפך לבן והסגירו וחזרו בו רא"ב. ואת"ל בהא גם ראב"ע היה מודה. ולהכי נקט שהיה בו בתחלה מחיה לרבותא אליבא דר' ישמעאל. דאע"ג דמדהיה בו בתחלה מחיה הוה מסתבר לדונה כבהרת קטנה. אפ"ה מדלא הספיק להחליטו עד שהפך כולו לבן דיינינן לה כבהרת גדולה. (ב) א"כ ק' דל"ל דנקט תנא דבא בתחלה כולו הפך לבן חוץ מהמחיה שבו. הו"ל להתנא למנקט רבותא טפי וטפי. דאפי' היה בא באמת בתחלה בבהרת קטנה כגריס ובה מחיה. וקודם שהספיק להחליטו. נתכסה המחיה. ונהפך כולו לבן והסגירו. ובסוף ההסגר מצא שחזרו בו רא"ב. דהרי גם בכה"ג כך הוא הדין שמסגירו שנית. ואת"ל דאע"ג דהמחיה שהיה בה בתחלה נקט לרבותא דר' ישמעאל וכדאמרן. עכ"פ הא דנקט שבא בתחלה הפך כולו לבן. היינו לרבותא דראב"ע דאע"ג שתחלת ביאתו ותחלת הסגרו בשניהן היה כולו הפך לבן. אפ"ה דיינינן לה בסוף הסגרו כבהרת קטנה. עכ"פ מלבד הדוחק דנימא דנקט רישא לרבותא דחד מ"ד. וסיפא לרבותא דאידך. ק' נמי דננקט הנך תרתי בבי לרבותא אליבא דר' ישמעאל דמיקל ואומר שאינו מוחלט. וכחו דהתירא עדיף. מלבד דקי"ל כר"י. והו"ל רבותא אליבא דדינא. (ג) תו ק"ל לרבותינו דל"ל לתנא למתני שחזרו הרא"ב בההסגר. הרי אפי' לא חזרו. ונשאר כולו הפך לבן כבתחלת ההסגר. נמי היה צריך הסגר שנית אליבא דר' ישמעאל. וגם סגי בהכי. ואת"ל בלא חזרו גם ראב"ע הוה מודה דסגי בהסגר שנית. ומה"ט לא תקשי נמי אי ראב"ע ס"ל דנדונו כאשר בא בתחלה. אף שלא הספיק לחרוץ משפטו עד שנשתנה. כדס"ל הכא דס"ל לראב"ע דנידון כחזרת רא"ב בבהרת קטנה. ומשום דכך היה מתחלה תיכף כשבא לפני הכהן. ואע"ג דלא הספיק לחרוץ משפטו עד שהפך כולו לבן ונעשה בהרת גדולה. אפ"ה דיינינן לה כמו שהיה בתחלה קודם שהפך כולו לבן. ועל זה לכאורה תקשי. והרי איתנהו דוכתי טובא במכילתין. דפסקינן להיפך. דאין משגיחין על כל השינויין שנולדו בהנגע קודם שחרץ הכהן משפטן. אלא שהטומאה והטהרה ביד כהן. והיאך לא אשתמיט תנא בשום מקום דלראב"ע אין הדבר כן. אלא דיינינן ליה כפי שהיה בתחלה קודם שנשתנה. י"ל כדברינו הנ"ל דהכא שאני. דגם השתא ע"י שחזרו בו רא"ב נעשה בהרת קטנה. ודוקא בכה"ג ס"ל לראב"ע דאזלינן בתר מה דהוה קודם שחרץ הכהן משפטו. מדשניהן מעידין עדות א' שבהרת קטנה היא. להכי אמרי' הוכיח סופו על תחלתו. מדאיכא נמי הוכחה מתחלתו [ועי' רש"י חולין ל"ט ב' ד"ה ודלמא]. (ד) עכ"פ ק' ותמוה מאד מ"ש רבותינו דחזרת רא"ב אחר שהפך כולו לבן טמא. וזה תמוה. דזו מניין לנו. והרי אדרבה ממשנה ד' לעיל מוכח דכל חזרת רא"ב שלא עכבו בתחלה הפריחה אין מעכבין אותה גם בסוף. ונפן גם אל פי' השני שהביאו רבותינו. ונראה אם נוכל להניח דעתנו בו בפי' המשנה. באמרם דמתני' מיירי שהחליט הכהן המחיה. ואח"כ פרח בכולו. וטהרו. ואח"כ חזרו בו רא"ב. דלר' ישמעאל אע"ג דכל הפך לבן שחזרו בו רא"ב טמא זהו דוקא היכא דהיה טהור בתורת פריחה [כגון שהיה בו מחיה או ש"ל והוחלט. ואח"כ פרח בכולו]. אבל זה לא מתורת פריחה בכולו [לבד] נטהר. רק מדנתכסה המחיה. דהרי אפי' לא היה פרח בכולו רק שהמחיה נתמעטה מכעדשה. נמי היה הכהן מטהרו. להכי בחזרו בו רא"ב הרי הוא בטהרתו כמקודם. עד כאן תוכן ד"ק בהוספה קצת. והנה אם כי לפי פי' זה רווח לן עלמא. דנסתרו על ידו ג' קושיות הראשונות שהקשינו לפירושם הראשון. דלפי דבריהם הללו ודאי צריך תנא למנקט שבא בתחלה כולו הפך לבן. דאילו הוה נקט שהיתה בהרת קטנה ובה מחיה והוחלט. ואח"כ הפך כולו לבן ונטהר. ואח"כ חזרו בו רא"ב. הרי בכה"ג ודאי היה טמא לפי שיטתם דס"ל דכל הפך לבן שחזרו בו רא"ב טמא. דהרי באופן זה ליכא למימר דמנוגע כזה לא משום פריחה נטהר. רק מדנתכסה המחיה. ליתא. דהרי אפי' נתכסה המחיה ע"י הפריחה. אפ"ה היה טמא משום פשיון. דהרי כשפרח פשה לחוץ. והיה טמא לולא שטהרה תורה כל פרח בכולו. ומדחזרו בו רא"ב לאחר הפריחה היה ראוי לטמאו לר' ישמעאל. מש"ה נקט תנא גוונא דהפך לבן לבר ממקום המחיה. דבכה"ג שפיר מצינן למימר שכשחזרו בו אח"כ רא"ב לא חזרו מתוך הפיכה שטיהרתו. רק שנטהר מדנתכסה המחיה שבו. ולהכי לר' ישמעאל טהור. אמנם יש לפקפק בפי' זה. (א) אם שלא הודיענו רבותינו דעת ראב"ע וטעמו. אפ"ה מדבריהם לר' ישמעאל נשמע לראב"ע. דעל כרחך לראב"ע כשחזרו רא"ב טמא. וע"כ טעמו דלא מחלק בחילוקו של ר' ישמעאל בין שחזרו הרא"ב מתוך הפיכה או שחזרו מתוך שנתכסה המחיה אלא דיינינן לכולהו כחזרו רא"ב מתוך הפיכה. וק' והיאך יתיישב לפ"ז לישנא דנקטו תרוויוהו. דר' ישמעאל קאמר דהו"ל כחזרת רא"ב בבהרת גדולה. והרי חזרת רא"ב מבהרת גדולה. דהיינו מכולה הפך לבן. יש מהן שהוא טמא כלעיל סי' כ"ו. וטפי הול"ל דהו"ל כחזרת רא"ב מבהרת קטנה. שהוא באמת טהור. דרא"ב אין נדונין משום מחיה [כפ"ו מ"ז]. ותו ראב"ע המטמא נקט דהו"ל כחזרת רא"ב בבהרת קטנה. ואתמהה. הרי חזרת רא"ב בבהרת קטנה טהור הוא. וכמש"ל. וטפי הול"ל כחזרת רא"ב בבהרת גדולה. דהיינו בחזרו מתוך הפיכה. דטמא. דלא מחלק בחילוקו של ר' ישמעאל הנ"ל בין שחזרו מתוך הפיכה או מתוך שנתכסה המחיה. (ב) ולא ידענא תו איזה מניעה מצאו רבותינו מלומר איפכא דר' ישמעאל טמויי מטמא. דחשב ליה כחזר רא"ב מתוך הפיכה. ולפיכך שפיר קאמר כחזר רא"ב מבהרת גדולה. וראב"ע ס"ל דטהור. דמחלק החילוק שכתבו רבותינו אליבא דר' ישמעאל דהיינו בין חזר רא"ב מתוך הפיכה לחזר רא"ב מתוך שנתכסה המחיה. ויתיישב שפיר לפ"ז הלשון דקאמר כחזרת רא"ב בבהרת קטנה שהוא באמת טהור. מדאין רא"ב נידון במחיה. (ג) מיהו כל זה לדעת רבותינו דס"ל דחזרת רא"ב מתוך הפיכה טמא. אבל מעיקרא דדינא פירכא. דהרי הוכחנו לעיל סי' ד' דחזרת רא"ב בהפך כולו לבן. כל שלא היה הפריחה מתחלה טהור. והרי רבותינו גם בפי' זה כתבו להיפך. ועתה נפשפש גם בפירושי שאר רבותינו זלה"ה. ותחזינה עינינו אם יספיק לנפשינו היבישה וללשונינו צחה צמא להבין המשנה הקדושה על ידו. הרא"ש הביא ב' הפירושים של הר"ש ככתבם וכלשונם ממש. אלא שיש שם ט"ס במלת א"כ כאילו הכל תירוץ א' הוא. וזה א"א שיהיה ב' הפכים בנושא א'. אלא תחת מלת א"כ צ"ל א"נ. וא"כ כבר הודענו שאנחנו נעבור חלוצים על ב' פירושי הר"ש שלא הבננום מכמה צדדים. והרמב"ם בפירושו כאן. כפי הנראה דבריו הם כפי הפי' שכתבנו למעלה בהערותינו על הפי' השני של הר"ש שהקשינו [בסי' ב'] שם. דלמה לא פירשו הר"ש והר"ב כן. והן הן הדברים שנאמרו ממשה רבינו. והפי' שאמרנו שהיה להם להר"ש והר"ב לפרש כן. הוא הוא אשר למשה היה למנה. אולם הרי כבר כתבנו שה [סי' ג'] דא"א לפרש כן. דהרי במשנה ד' בפרקין מוכח דחזרת רא"ב בהפך כולו לבן. אם בפריחתן לא טיהר תחלה את הטמא. גם השתא טהור הוא. ורתוי"ט בשם מהר"ם הביא שוב ב' פירושים: פי' א' כתב. דמתני' מיירי שבא בתחלה הפך לבן והסגירו. ובסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. מצא שנולד בו מחיה. ולא הספיק להחליטו על המחיה עד שחזר ופרח שוב בכולו ונתכסה גם המחיה. ורק הרא"ב נשארו מגולים. ר' ישמעאל ס"ל דדינן כחזרת רא"ב בבהרת גדולה. ר"ל כיון שלא הספיק להחליטו עבור המחיה שנתהווה בינתיים. דיינינן כאילו היה מתחלה ועד השתא הפך לבן. ולא היה מחיה כלל בינתיים. ומדהסגירו בתחלה. והשתא בסוף ההסגר מצא שחזרו בו רא"ב. הו"ל ככל הפך לבן שחזרו בו רא"ב. ולהכי אם עומד השתא בסוף שבוע ראשון. יסגיר שנית. ואם עומד בסוף שבוע ב' או לאחר הפטור. יפטרנו. וראב"ע ס"ל כיון שבסוף ההסגר מצא בה מחיה. וגם כשנתכסה המחיה חזרו בו רא"ב דיינינן ליה כבהרת קטנה. וכיון שנתכסה המחיה. הרי הו"ל כפשתה. דס"ל כר"מ [פ"ו מ"ג] דנגע פושה לתוכה. ולפיכך יוחלט. עכת"ד. וכל אשר עינים לו יראה כמה הוצרכתי להוסיף ולגרוע גם בדברים הדברים הללו כדי לפרש הכוונה יפה יפה. והן אמת כי ע"פ הדברים האלו. יהיו מצודדים כל הקושיות שהקשינו על ב' פירושי הר"ש. אולם ראו נא כי עלה מן הארץ כקיטור הכבשן כמה קושיות עצומות מרפסין איגרא על פי' זה. (א) מ"ש דראב"ע כר"מ ס"ל דכל נגע פושה לתוכה. דא עקא. דהרי גם ר"מ לא ס"ל דנגע פושה לתוכה. רק כשפשתה על מחיה שפחותה מכעדשה. אבל בפשתה על מחיה בכעדשה. הרי גם ר"מ מודה. וכמבואר שם [פ"ו מ"ב]. ותו גם במחיה פחותה מכעדשה. נלפע"ד דמדקאמר התם ר"מ נתמעטה המחיה טמא. י"ל דדוקא בנתמעטה המחיה ונשאר עדיין עור הבשר בצד הפשיון שנולד השתא. ס"ל לר"מ דהו"ל כפושה לעור הבשר שבתוץ. אבל בנתכסת כל המחיה כי הכא שלא נשאר כאן עור הבשר בפנימית הנגע. י"ל גם לר"מ הי"ל כפושה לתוכה. וטהור. וכן מוכח מדקאמר ר"מ התם רק נתמעט המחיה. (ב) ותו קשה דלפי פי' זה מ"ש ר"י כחזר"א בבהרת גדולה וראב"ע כחזר"א בבהרת קטנה. יהיה דברים מיותרים לגמרי. דמה לי קטנה או גדולה. הרי לתרווייהו יש כאן פסיון. אלא למר אינה פושה לתוכה. ולמר כל נגע פושה לתוכה. ובהך לישנא הו"ל לתנא למנקט פלוגתייהו. ונחל לפשפש גם פי' השני. שכתבו דמתני' מיירי שבא בתחלה כולו הפך לבן. ובו מחיה והחליטו ושוב פרח בכולו ונתכסה המחיה. וטהרו. ושוב חזרו בו רא"ב. וס"ל לר"י דדינו כחזר"א בבה"ג. ר"ל דהפיכתו שאחר שהוחלט במחיה הו"ל כהפך לבן מן הטומאה שהוא טהור וכשחזרו בו רא"ב אח"כ נשאר טהור כמו שהיה [כבפרקין מ"ח]. וראב"ע ס"ל דדינו כחזר"א בבה"ק. דכיון דחזרו בו רא"ב לבסוף. דיינינן לה כבה"ק. וכיון דפשתה הנגע על המחיה. הרי פשה לתוכה וטמא. עכתד"ק. והגם כי בזה מתישב קצת טפי דברי ר' ישמעאל דקאמר כחזר"א בבה"ג. דנקט בהך לישנא כדי לכוון דין זה לדינא דריש פרקן. עכ"פ ב' הקושיות שהקשינו על פי' הראשון. גם על הך פירושא הרי הן בחזקתן ותקפן. ומשנה לא זזה ממקומה. והשתא אחר אחרון אני בא מזויין עם דברי רבינו מאור עינינו הגאון רב"א. ודעתו דעת קדושים אדע. דמתני' מיירי שבא כולו הפך לבן עם המחיה. והחליטו. ושוב נתכסה גם המחיה. וא"כ נתהווה בו עי"ז ב' סימני טהרה. שהלכה המחיה. וגם פרח בכולו. ואח"כ חזרו בו רא"ב. ר' ישמעאל ס"ל דהכא לא משום פרח בכולו נטהר. אלא משום דאזלה לה המחיה. ולפיכך הו"ל השתא כבא בתחלה כולו הפך לבן. והלכך חזירת רא"ב לא טימאתו. דדינו כחזר"א בבהרת גדולה. וכדתנן לעיל [מ"ג]. וכולן שחזרו בהן רא"ב טהור כמו שהיה. וראב"ע ס"ל דמשום פרח בכולו הוא דאטהר. והרי הוא כבהרת קטנה שנטהר בפריחתו. ובחזירתו שוב נטמא. וכדתנן לעיל [מ"ד] כל שבפריחתן טיהרו טמא כשיחזרו טמאין. עכתד"ק אשר אני פי מלך שמור. ורק מעט מזעיר שהוספתי. ואם כי דברי רבינו בכ"מ בוערות כגחלי אש. וככסף מזוקק שבעתיים. וקלורין לעיינן. אעפ"כ פה לא נכחד לעצמינו כי כאן הם. כאגרתא דלא מפשרא. והשגתינו המרוטה וקטיעא לא יכלה עוד הצפינו ולהלמו ולהבין בהן כוונת סברת ר' ישמעאל וסברת ראב"ע כלל וכלל. (א) שכ' דר' ישמעאל ס"ל דמשום שהלכה המחיה נטהר. ולא מקרי פריחה וכו'. ותוך כדי דבור קאמר רבינו תו דדינו כחזרת רא"ב בבה"ג וכו'. ואתמהה. הרי קאמר דלא מקרי פריחה. והיאך קאמר דינו כבה"ג. ומה בין זה לאוחז החבל בב' ראשין. ותו הרי ר' ישמעאל שפתיו ברור מללו דנידון כבה"ג. והיאך נימא בפירוש דבריו. דס"ל דלא מקרי פריחה. (ב) שכתב עוד. וראב"ע ס"ל משום פרחה בכולו הוא דאיטהר. והוה כבהרת קטנה שבפריחתו נטהר ובחזירתו נטמא וכמשנה ד' דקאמר כל שבפריחתו וכו'. גם פה דבריו הקדושים נשמע. ותמונה אין אנו רואים להבינם. דהרי גם פה נצטרך לאחוז החבל בב' ראשין. ותו מה שייכות יש למשנה ד' לכאן. דהתם הרי מיירי שכבר עכבו רא"ב הפריחה. וכפי שאמר רבינו בעצמו שם. ולאשר כל פינות שאתה פונה לדרך ימין. לא מצאתי דאתא לידי משמע מוציא מיד משמע מקום מחסה לנפשי העיפה שיאמר עליו הרואה ברק ברקא. בהבנת המשנה הקדושה. לכן את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים אלהא דמאיר עינינו. ויתן לי גם את זה הפירוש שבפנים. וה' אמר לשכון בערפל. ויתן עוז למן אשת נפל. לכן ימלא פי תהלתו לנצח. ולו אקריב מנחת דל בספל:

18ומה שהקשה רתוי"ט דהרי אין זה דומה להיש מראה דקתני ברישא. דהרי הכא באמת הביא אופן שלא הזדרז להראות נגעו לכהן. וכדקתני לא הספיק להראותו. נ"ל דלא סגי ליה להתנא למתני בהכיצד זריזות הראייה אם לא ישמיענו תחלה דינו שבאיחור הראייה. דהרי רק ע"י שהתאחר להראות נגעו יהיה ניכר מה היה מרויח או מפסיד אם היה מזדרז להראותה: