ברית משה, מצות לא עשה א:ב

1הנה במצוה זו כ' רבינו ג' דינים חד לאו וחד איסור וחד אזהרת איסור וכלם מלא יהי' לך ילפי כפי' המהרש"ל, לאו שלא לעלות במחשבה וכו' יליף משום דסובר דעיקר קרא למחשבה הוא דאתי וזו שמנה בכלל חשבון הלאוין, איסור שלא יקיים יליף משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו מלא יהי' דמשמע הוי' וממשות והיינו קיום כמ"ש המהרש"ל, ואזהרת איסור שאסר לשתף ש"ש וד"א יליף מעל פני והעונש על שיתוף מבלתי לה' לבדו נפקא לי' כן סובר רבינו. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' יסוה"ת ה' ו' ובסה"מ מל"ת א' לא יליף מהאי קרא ולא יהי' לך וגו' אלא שלא יעלה שיש שם אלוה זולת ה' ולא יליף מהאי קרא לא איסור קיום ולא אזהרת שיתוף דבהל' שבועות פי"א הל' ב' לא כ' אלא וכל המשתף ד"א כו' נעקר מן העולם והוא לשון הגמ' סנהדרין ס"ג א' ובגמ' יליף זה מבלתי לה' לבדו ולא הביא הרמב"ם שום אזהרה ע"ז וגם בס' המצות מ"ע ז' ג"כ ל"כ אלא כל המשתף ש"ש עם ד"א נעקר מן העולם ולא הביא גם שם שום אזהרה ע"ז, והטעם שלא באה אזהרה לשיתוף כתבנו בחבורינו פני משה על הרמב"ם וכאן עיקר כונתינו לפרש דברי רבינו בס"ד, ועל קיום ג"כ לא מצינו לא בחבורו ולא בס' המצות שיהיה סובר שיש חיוב ונ"ל דאפי' איסור גרידא כהנ"ל לרבינו סובר הרמב"ם דליתא מה"ת כמו שאכתוב לקמן בס"ד וא"כ ע"כ דסובר דכל הקרא דלא יהיה לך וגו' לא בא אלא על אזהרת מחשבה שלא יעלה על דעתו מהאמין באל אחר זולתי ה' וגם מהמפרש על הרמב"ם בהל' יסוה"ת שם נראה בפירוש דסובר בדעת הרמב"ם כן ועיי' בדד"ח ובמג"ס במל"ת א' ותראה דלית דין צריך בושש דהרמב"ם סובר כן וא"כ צריך טעם דאמאי ל"ס רבינו כהרמב"ם ז"ל ובמה פליגי:

2ונ"ל בס"ד לברר תחלה שיטת הרמב"ם דלכאורה קשה הלא שיטתו נגד המכילתא שהביא רבינו דסוברת דלא יהי' לך בא שלא יקיים וכ"כ רש"י בחומש ע"פ לא יהי' לך וצ"ל דהרמב"ם סובר כמ"ש הרמב"ן בפ' יתרו וז"ל ולפ"ד שאין הלכה כדברי זאת הברייתא דמכילתא וכדברי יחיד היא שנויה שכך שנינו בספרא קדושים ואלהי מסכה לא תעשו יכול יעשו להם אחרים ת"ל לא לכם אי לא לכם יכול הם יעשו לאחרים ת"ל לא תעשו לא לכם מכאן אמרו העושה עכו"ם לעצמו עובר משום שתי אזהרות משום לא תעשו ומשום לא לכם. ר' יוסי אומר משום שלוש משום ל"ת ומשום לא לכם ומשום לא יהי' לך הרי שר"י יחיד במקום רבים היא האומר כי לא יהיה לך אזהרה למקיים צלמים ולדברי ת"ק אינו כן עכ"ל וא"כ י"ל דהרמב"ם ג"כ סובר דזאת המכילתא אתיא כר"י דספרא אבל ת"ק דר"י ל"ס כהמכילתא ואייתר ליה קרא דלא יהיה לך וגו' וע"כ צ"ל דסובר דל"י לך אתי' להזהיר על המחשבה, והת"ק ור"י בזה פליגו הת"ק סובר דקרא ל"י לך בא על אזהרת מחשבה ור"י סובר שבא על אזהרת קיום ות"ק ור"י הלכה כת"ק וע"כ פסק הרמב"ם דל"י לך אתא לאזהרת מחשבה וכ"כ בפי' הרמב"ן על סה"מ במל"ת ה' בטעמו של הרמב"ם, ועל רבינו י"ל דלא ניחא לי' לאוקמא המכילתא דלא כהלכתא וע"כ ל"ס כהרמב"ם אלא סובר דבאמת המכילתא אתי' כת"ק דספרא ות"ק ור"י בזה פליגו ר"י סובר דאזהרת ל"י לך היא על עשיית צלמים כמ"ש הזוהר הרקיע ז"ל במל"ת ז' והת"ק ס"ל דעיקר אזהרת קרא בא על המחשבה ומשום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו מאחר שלשון לא יהי' הוי' משמע וממשות נופל שפיר על הקיום כמ"ש מהרש"ל ע"כ סובר הת"ק דגם איסור קיום ילפינן מיני' ורבינו סובר דגם המכילתא באמת סוברת כן וא"כ אתיא שפיר המכילתא כהת"ק דספרא וע"כ פסק רבינו כן:

3וממילא מיושב בזה שפיר מה דק"ל על המהרש"ל דמדוע לא קאמר הטעם ברבינו דל"י לך בא להזהיר על המחשבה כמ"ש הרמב"ן על הרמב"ם וז"ל ודע כי בכל מקום שאמר בכתוב אלהים אחרים הכוונה בו אלהי' אחרים בלתי ה' הנכבד ולכן יתפס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי לה' לבדו אבל כשידבר בעשיי' לא יאמר בכתוב אחרים וחלילה עכ"ל וכ"כ בהרמב"ן עה"ת שם והחנוך מצוה כ"ו כ' ע"ז ויפה דקדק ז"ל דפח"ח וא"כ מדוע המציא המהרש"ל טעם אחר אף שכל דבריו ג"כ אמתים אעפי"כ הול"ל הכרחו של הרמב"ן שהוא דבר נאה והכרח גדול מאוד, אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר דבשלמא הרמב"ן שכ' לעצמו וכן על הרמב"ם ראי' זו דסבר דלת"ק דספרא לא יהי' לך לא בא להזהיר אלא על המחשבה ור"י סובר כהמכילתא שבא להזהיר על הקיום שפיר כ' הרמב"ן הכרחו דעל עשיי' לא שייך למימר אחרים וחלילה ול"ק ע"ז מר"י דסובר דלא בא להזהיר אלא על הקיום ואפ"ה כתיב אחרים משום די"ל דגם על קיום אליל יוצדק לומר לשון זה שהוא היפך מקיום אמונת ה' וכן מוכח מהרמב"ן מדכ' אבל כשידבר בעשיי' לא יאמר בכ' אחרים וחלילה מוכח מזה דדוקא כשידבר בעשיי' אז לא יוצדק לומר לשון זה אבל על קיום שפיר נופל לשון זה וא"כ ל"ק מר"י על הרמב"ן מידי, ואין להקשות דלפי דברינו א"כ קשה היכא מייתי הרמב"ן ראי' להוכיח דל"י לך וגו' בא להזהיר על המחשבה הא לפי הנ"ל ליכא הוכחה אמתי ע"ז דדילמא באמת בא להזהיר על קיום אליל גם לת"ק משום דהת"ק ג"כ סובר כהמכילתא כמ"ש לקמן בס"ד ומדחזינן דהרמב"ן הביא ראי' להוכיח מחמת פשטו לדבריו ולהרמב"ם דל"י לך בא להזהיר על המחשבה א"כ ע"כ מוכח דצ"ל דהרמב"ן סובר דעל קיום אליל ג"כ לא יוצדק לשון זה כמו שלא יוצדק על עשיי', דע"ז י"ל דליתא משום דהפשט בהרמב"ן הכי הוא דהרמב"ן בא בהוכחתו דעל עשיי' לא יתכן לשון אחרים חלילה לתרץ בזה מעליו ומעל הרמב"ם דלכאו' קשה ע"ד שכ' לעיל מיני' דהאי פשטו בטעמא דעצמו ודהרמב"ם דמשו"ה סברו דל"י לך וגו' בא להזהיר על המחשבה דלא כהמכילתא משום דת"ק דספרא ל"ס כהמכילתא כהנ"ל ק"ל מדוע לא נאמר שר"י דספרא באמת סובר דל"י לך בא להזהיר על עשיית צלמי' שדיבר הספרא כמ"ש הזוהר הרקיע הנ"ל והת"ק סובר שבא להזהיר על הקיום כהמכילתא והא דלא אמר הת"ק דחייב שלוש ע"ז י"ל כמ"ש הזית רענן על הילקוט פ' קדושי' ת"ל ות"ק ס"ל דל"י לך אינו עובר עד שיקימנה ולא תעשו עובר משעת עשיי' עיי"ש וא"כ ממילא תו ליכא הוכחה למימר דל"י לך בא להזהיר על המחשבה, וכדי שלא יקשה קושי' זו כ' הרמב"ן את פי' דכשדיבר בעשיי' לא יאמר הכתו' אחרים חלילה כוונתו בזה להוכיח דלר"י ליכא למימר דסובר דל"י לך בא להזהיר על עשיי' משום דעל עשיי' לא יצדק לשון זה וא"כ מוכרחינן לר"י למימר דחייב משום קיום כהמכילתא וממילא מוכח דהת"ק ל"ס כהמכילתא דאל"כ במה פליגו אלא ע"כ דהת"ק סובר דבא להזהיר על המחשבה ושפיר מחזיק הרמב"ן בפירושו דבריו הראשונים שכ' בטעמא דל"י לך שבא להזהיר על המחשבה משום דהלכתא כהת"ק כמובן' וממילא לפ"ד באמת מוכח מהרמב"ן דגם על הקיום יוצדק לשון זה כהנ"ל וע"כ שפיר קאמר על עצמו ועל הרמב"ם את הראי' הנ"ל מחמת פי' ול"ק עליו מר"י דכיון דעל קיום אליל ג"כ יוצדק לשון זה כמובן:

4אבל לרבינו דסובר דלר"י ל"י לך בא להזהיר על עשיי' דליכא למימר לרבינו דגם ר"י סובר כהמכילתא כיון דלרבינו סובר המכילתא דעל קיום אליל ליכא לאו אלא איסור כהנ"ל ולר"י עכצ"ל דסובר דאיכא לאו על קיום אליל כיון דאמר חייב דלומר דבאמת בזה פליגי דלת"ק ליכא על קיום אלא איסור כהמכילתא ור"י סובר דאיכא לאו מהי"ת לומר כן דבשלמא כשאמרינן דהמכילתא סוברת כן כמ"ש הרמב"ן להרמב"ם אז שפיר י"ל דר"י סובר ג"כ כן כי היכא דתיתי המכילתא כר"י עכ"פ אבל כשאמרינן דהמכילתא באמת אתיא כת"ק דספרא אז בודאי מסתבר טפי למימר דר"י סובר דאזהרת ל"י לך בא על עשיי' כמ"ש הזה"ר מלמימר דפליגו הת"ק ור"י בקיום דאפושי פלוגתא לא מפשינן, דבשלמא הגור אריה ז"ל בפ' יתרו כ' שפיר שגם ר"י סובר כהמכילתא כיון דאזיל בשיטת רש"י ורש"י באמת סובר דהמכילתא סוברת דל"י לך לא בא להזהיר אלא על קיום גרידא ולא בא כלל על המחשבה והא ראי' דרש"י לא דיבר מהמחשבה כלום וגם הג"א לא מזכיר כלום ממחשבה וא"כ ע"כ דסובר רש"י כהסמ"ק הנ"ל וכיון דסובר דאיכא לאו על קיום ולא איסור לחוד ע"כ כ' שפיר הג"א דגם ר"י דספרא סובר כהמכילתא וגם כ' שם דבמה פליגו הת"ק ונ"י עיי"ש, אבל לרבינו עכצ"ל דר"י סובר דל"י לך בא להזהיר על עשיי' כהנ"ל וא"כ ליכא למימר ברבינו הטעם של הרמב"ן הנ"ל כיון דהי' קשה עליו מר"י וע"כ קאמר המהרש"ל את פי' וטעמו ברבינו ולא הביא הא דהרמב"ן ודו"ק.

5נמצא לפי הנ"ל דרבינו והרמב"ם בזה פליגי דהרמב"ם סובר דהמכילתא אתי' כר"י דספרא והת"ק ל"ס כהמכילתא אלא סובר דל"י לך בא להזהיר על המחשבה ופסק הרמב"ם כהת"ק דספרא כהנ"ל בשם הרמב"ן ורבינו סובר דהמכילתא אתי' כהת"ק דספרא ופסק כהמכילתא ויליף מלא יהי' לך וגו' שלשה דינים כהנ"ל: