ברית משה, מצות לא עשה שנד:א
ברית משה · Brit Moshe, Negative Commandments 354:1
Open in the reader →1שלא (א) יאכל תושב ושכיר בפסח כו'. מלשון רבינו ז"ל נראה לכאורה דאזהרה זו קאי על גר תושב ועכו"ם גופיה ולא על ישראל מדכ' שלא יאכל ולא כתב שלא להאכיל וכן יש להוכיח מקיצור הסמ"ג שלו אבל מהרמב"ם ז"ל בסה"מ מל"ת קכ"ו מוכח להיפוך מדכ' וז"ל שהזהירנו מהאכיל פסח לגר תושב וכן מוכח מחיבורו הל' ק"פ פ"ט הל"ז מדכ' המאכיל כזית מן הפסח כו' וכ"כ הכ"מ ז"ל וז"ל ואע"ג דלא כתיב אלא כל בן נכר לא יאכל בו תושב ושכיר לא יאכל משמע לרבינו דלאו לדידהו מזהיר דעכו"ם לא חיישי למאי דמזהיר קרא אלא לישראל מזהיר שלא יאכילום וקרי ביה לא יאכל ומ"מ כיון דלא כתיב בהדיא לא תאכילום אין לוקין עליו עכ"ל וכן סברו ז"ל החינוך העי"מ האה"מ המצה"ש ומהר"ש מצ' י"ד דכולם כתבו שלא להאכיל, אבל מרש"י ז"ל פסחים דף ג' ע"ב נ"ל להוכיח דג"כ סובר כמו שכתבנו אליבא דרבינו מדכ' בד"ה מי קא ספו לך וז"ל וביד ר' יהודא בן בתירא לא הי' להורגו ואי נאמר דאזהרה זו לא קאי רק על ישראל א"כ מדוע הי' חייב מיתה האי ארמאה אע"כ מוכח דסובר דקאי על עכו"ם וכיון דאזהרתן זהו מיתתן ע"כ כתב שפיר וביד ריב"ב לא הי' להורגו כמובן, וכ"כ בפי' הצל"ח ז"ל דף ע"ג ע"א שם וז"ל אבל בפסח כתיב כל בן נכר לא יאכל בו והרי לא נאמר לא יאכיל לבן נכר ממנו שאז את הישראל מזהיר שלא יאכיל לבן נכר אבל כתיב בן נכר לא יאכל א"כ את הבן נכר הזהיר שלא יאכל בו וזהו בלי ספק טעם הרמב"ם בפ"ט מק"פ הל"ז שפסק שהמאכיל כזית מן הפסח לבן נכר עובר בל"ת ואינו חייב מלקות רק מכות מרדות והכ"מ נדחק בזה ולדידי פשוט שעובר בל"ת שכתב הרמב"ם היינו לפני עור לא תתן מכשול כמו המושיט אמ"ה לבני נח אבל גוף האזהרה של כל בן נכר לא יאכל את הבן נכר מזהיר ובן נכר היינו אינו יהודי או ישראל מומר והא דלא חשבינן גבי שבע מצות כל בן נכר לא יאכל בו היינו מפני שאינה רק פעם אחד בשנה בשעת הפסח ובזמן שפסח נוהג עכ"ל אלמא דגם אליבא דהרמב"ם סובר הצל"ח דאזהרה זו קאי על העכו"ם וא"כ שפיר י"ל אליבא דרבינו כהנ"ל:
2אבל לכאורה ק"ל על הצל"ח דהיאך יכול לומר אליבא דהרמב"ם דישראל אינו עובר רק משום לפ"ע הלא הרמב"ם בסה"מ כתב בפי' שהזהירנו מהאכיל פסח לגר תושב וגם במל"ת קכ"ח כתב שהזהירנו מאכול הפסח ישראל שהמיר כו' וכ"כ ברמזיו דריש הרמב"ם דמדע אלמא דסובר דלא משום לפ"ע עובר ישראל אלא משום הני לאוין וגם המהר"ם שיק בהגהותיו על המצות השם מצ' י"ד תמה על הצל"ח וז"ל ותימה א"כ איך עונה הרמב"ם הלאו שהוא לב"נ ותו אין שיעור לב"נ כמ"ש בפ"ט ממלכים הלוי ובפ"ט מק"פ כתב כאן השיעור בכזית עכ"ל ובאמת קושיותיו עצימים אבל גם קושייתינו קשה מאד וא"כ דברי הצל"ח צ"ע, וממילא לפי"ז גם אליבא דרבינו תו ל"ל כמו שכתבנו דא"כ נשאר' עליו קושיית המהר"ש דאיך מנה הלאו שהוא לב"נ וגם ראיתי אח"כ שברמזיו באמת כתב רבינו שלא להאכיל בשר פסח לגר תושב וא"כ צ"ל דבחיבורו כאן וגם בקיצור שלו שכ' שלא יאכל לישנא דקרא נקט וסמך על מ"ש ברמזיו, ובמנ"ח ז"ל ראיתי שבמצו' י"ד סובר לחלוטין בדעת רבינו שאזהרה זו קאי על עכו"ם וע"כ הניחו בצ"ע מגמ' סנהדרין דף נ"ו דלא מצינו שם שיהא עכו"ם נצטוה על זה ובודאי לא ראה מ"ש רבינו ברמזיו ועוד כפי הבנתו טפי הי' לו להקשות דהיאך מנה הלאו שהוא לב"נ אבל האמת יורה דרכו שמרמזיו מוכח בפי' דג"כ סובר ככל מוני מצות הנ"ל דאזהרה זו קאי על ישראל. וגם מרש"י פסחים הנ"ל נ"ל בס"ד דליכא הוכחה לומר דסובר כהנ"ל ומ"ש דהאי ארמאה הי' חייב מיתה י"ל כיון דהאי ארמאה אמר לריב"ב כתיב כל בן נכר לא יאכל בו כל ערל לא יאכל בו א"כ מוכח דהי' לומד תורה דאל"כ מנא ידע את זה וגם הלשון כתיב דקאמר מורה על זה ובפרט כפי מ"ש היהודה יעלה או"ח סי' נ"ה טעם לשבח דמדוע נקט האי ארמאה שני פסוקים ע"כ מוכח דגם למדן הי' עי"ש וא"כ י"ל דמשום זה הי' חייב מיתה כמ"ש ר' יוחנן סנהדרין דף נ"ט ע"א עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה וע"כ כתב רש"י שפיר וביד ריב"ב לא הי' להורגו, ואל תשיבנו ממד"כ הרמב"ם הל' מלכים פ"י הל"ט על הא דעכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה וז"ל ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג וכתב הכ"מ דכוונתו דאינו חייב מיתת ב"ד רק מיתה בידי שמים עי"ש כיון דלית לן הכרח דרש"י סובר כהרמב"ם בזה בפרט דדברי הרמב"ם באמת תמוהים כיון דמפשטות לשון הגמ' סנהדרין שם וליחשבה גבי שבע מצות וגם ממה דאמר הגמ' שם מאן דאמר מאורסה דינה כנערה האורסה דבסקילה מוכח דחייב מיתת ב"ד עי' בנושאי כליו שדחקו טובא ליישבו א"כ בודאי מסתבר טפי לומר דרש"י ל"ס כהרמב"ם אלא סובר דחייב מב"ד כמו שמוכח מפשטות לשון הגמ' וא"כ ממילא דברינו הנ"ל בכוונת רש"י עולים יפה ודו"ק: