ברית משה, מצות לא עשה ה:א

1שלא (א) תשנא את אחיך בלבבך אין לוקין על לאו זה לפי שאב"מ כו'. וכ"כ רבינו ז"ל בקיצור הסמ"ג שלו ולעיל מל"ת ד' מחודש ד' כתבנו שהביאור למד ממל"ת זו בדעת רבינו דעל לאו דלא תנסו באמת לוקין וגם כתב שני טעמים ע"ז עי"ש ומקודם רצוני לברר בס"ד את השני טעמים שכ' הביאור ואח"כ אדבר מעיקר הדין, דלכאורה על הטעם הא' דמש"ה לוקין על לאו דנסיון כיון שהוא מדבר כן בשעת מעשה הקב"ה מצרף המחשבה לגבי מעשה ע"ז ק"ל מקידושין מ' ע"א מחשבה טובה מצרפה למעשה כו' מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנא' און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד' ואלא מה אני מקיים הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם מחשבה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה שאין בה פרי אין הקב"ה מצרפה למעשה ופירש"י ז"ל מחשבה שעושה פירות שקיים מחשבתו ועשה והקשה הגמ' ואלא הא דכתיב למען תפוש את ישראל בלבם אמר ראב"י ההוא בע"ז הוא דכתיב כו' עולא אמר כדרב הונא דאר"ה כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו ס"ד אלא נעשית לו כהיתר ופירש"י עולא אמר הא דכתיב פרי מחשבותם בעובר ושונה כתיב כי הדר מהרהר לעשות מצטרפת למעשה ואפילו לא עביד לה אין חזרתו לש"ש אלא שלא הוצרך לה כדרב הונא דאמר נעשית לו כהיתר עכ"ל נראה מרש"י דעולא חולק על דלעיל דלפי תירוץ ראשון בע"ז אפילו מחשבה גרידא אע"ג דלא עשה אח"כ מעשה ג"כ חשוב כמעשה ובשאר עבירות מחשבה גרידא אי לא עשה אח"כ מעשה לא חשוב כמעשה אבל מחשבה שעושה פרי דהיינו מחשבה שאח"כ עשה גם המעשה אפילו בשאר עבירות מצטרף המחשבה למעשה אבל עולא סובר דאפילו מחשבה שעושה פרי ג"כ אינו מצטרף בשאר עבירות רק בע"ז כן מפרש האור חדש ז"ל את הגמ' לפום שיטות הרא"ש ז"ל שאכתוב לקמן בס"ד, וא"כ צ"ל דהביאור סובר בדעת רבינו כתירוץ ראשון של הגמ' דאפילו בשאר עבירות מחשבה שעושה פרי מצטרף, אבל ק"ל ע"ז דהרא"ש בר"ה פ"ק על הא דאמר הגמ' ד' ד' אני הוא קודם שיחטא האדם כו' כתב בתירוצו השני דאפילו בע"ז אין המחשבה מצטרפת למעשה אא"כ עשה אח"כ מעשה [העתקתי את לשונו לעיל מל"ת א' מחודש יג] עי' בקרבן נתנאל שם היטב וא"כ צ"ל דסובר דבשאר עבירות אפילו עשה אח"כ מעשה אין המחשבה מצטרפת ולכאורה קשה על הרא"ש מגמ' קדושין הנ"ל וצ"ל כמו שתירץ האור חדש בקידושין שם דהרא"ש סובר כעולא וא"כ ק"ל על הביאור דמנ"ל דרבינו לא סובר כעולא, ואי"ל דהביאור סובר דלעולא דוקא מחשבה שעושה פרי אח"כ דהיינו שעשה המעשה בתר המחשבה מחשבה כזו אינה מצטרפת למעשה בשאר עבירות אבל מחשבה בשעת מעשה סובר עולא ג"כ דאפילו בשאר עבירות מצטרפת וע"כ כתב הביאור בטעם הא' וז"ל כיון שהוא מדבר כן בשעת מעשה כיוון בזה למה שכתבני' אבל באמת זה אא"ל דאל"כ קשה על התירוץ ראשון של הגמ' דקידושין דמנ"ל דפירושא דמחשבה שעושה פרי הקב"ה מצטרפה למעשה היינו דהמחשבה מצטרפת עם המעשה שעשה אח"כ אפילו בשאר עבירות דילמא לעולם המחשבה עם המעשה שעשה אח"כ אינה מצטרפת בשאר עבירות והא דכתיב הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם נימא דפרושא דקרא דמחשבה שעשה עם המעשה בבת אחת מצטרפת אבל לא מחשבה שעושה המעשה אח"כ, ואי"ל דהפשט בגמרא באמת כן היא מחשבה שעושה פרי היינו שעושה הפרי בשעת מחשבה מחשבה שאין בה פרי היינו שאינו עושה המעשה בשעת מחשבה וגם ברש"י במ"ש שקיים מחשבתו ועשה נאמר שעשה בשעת המחשבה, דזה באמת אא"ל דאל"כ מה הקשה הגמ' אח"כ ואלא הא דכתיב למען תפוש את ישראל בלבם נימא דפירושא דקרא דבע"ז אפילו המחשבה עם המעשה שעשה אח"כ ג"כ מצטרפת אע"כ צ"ל דהגמ' סובר דאין חילוק בין מחשבה שעשה המעשה עם המחשבה בבת אחת או שעשה המעשה אח"כ אם מצטרף הכל מצטרף ואם אינו מצטרף לא מצטרף כלום וממילא צ"ל להטעם הא' של הביאור דרבינו סובר כתירוץ הראשון של הגמ' ולא כעולא וא"כ נשאר עליו קושיתינו הנ"ל דמנ"ל זה דילמא באמת גם רבינו סובר כעולא כמו שסובר הרא"ש, ועוד ק"ל הלא מרבינו נראה בפירוש דסובר כעולא דמדכתב במ"ע ט"ז וז"ל בפ"ק דקידושין כל הסוגיא דורש כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה דכתיב בי' בדוד און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד' אלא א"כ הוא של ע"ז דכתיב בי' בע"ז למען תפוש וגו' עכ"ל ומדלא כתב דגם מחשבה רעה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה עכצ"ל דסובר כעולא, ואפ"ל דבאמת מחמת קושי' זו כתב הביאור את הטעם השני שלו אבל זה דוחק כיון דמרבינו מוכח בפירוש דסובר כעולא:

2ועל הטעם הב' של הביאור דמש"ה לוקין על לאו דנסיון לפי שבעקימת פיו, הוי מעשה ע"ז ג"כ ק"ל דהן אמת דבסנהדרין ס"ה ע"ב על הא דחסמה בקול והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר חייב מסיק הגמ' דר"י סובר דעקימת פיו הוי מעשה וכן פסק רבינו במל"ת רפ"ב הנהיגה בקול ר"י אמר לוקה פירוש משום דבדיבורי' מתעביד מעשה, אבל ע"ז גופא לכאורה ק"ל דבשבועות כ"א ע"א איתא בשם ריה"ג כל ל"ת שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ופסק רבינו את זה במל"ת שמ"ה וכיון שפסק כר' יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה א"כ היכי כתב דמימר הוי לאו שאין בו מעשה, ובאמת כבר הקשה את זה הרהמ"ג ז"ל הל' שכירות פי"ג הל"ב על הרמב"ם ותירץ וז"ל ואפשר הי' לי לומר שכל לאו שא"א בו מעשה אלא דבור שאין הדבור קרוי מעשה אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה ואעפ"י שהביא כאן ראי' לדבריו ר' יוחנן ממימר מכל שכן קא מייתי לה כו' עכ"ל ועי' בלח"מ ז"ל שם וא"כ י"ל גם על רבינו כן, או י"ל כמו שתירץ על הרמב"ם הלח"מ ז"ל הל' סנהדרין פי"ח הל"ב וז"ל והנראה אלי לתרץ בדעת רבינו שהוא סבור שחסימה ודאי כיון דמדבור נמשך מעשה וכן בעדים זוממין כיון דבדיבורייהו עבדי מעשה לאו שיש בו מעשה איקרי אבל מימר אע"ג דבדיבוריה עביד מעשה לאו שאין בו מעשה איקרי והטעם משום דבחסימה ועדים זוממין נמשך המעש' בקולם שהוא האיסור בעצמו שהוא החסימה ובעדים זוממין ההריגה אבל כאן המעשה הנמשך אינו איסור דהמעשה הוא שעושה מחולין קדשים ולעשות חולין קדש אין בזה שום איסור דאין האיסור אלא האמירה שהמירו באחר אבל עשיית הקדשים אינו איסור ומפני כן במימר פסק דהוי לאו שאין בו מעשה ובחסימה הוי לאו שיש בו מעשה מהטעם שכתבתי שנמשך מעשה האיסור וכן עדים זוממים ג"כ נמשך האיסור מן המעשה שהוא עצמו של איסור כו' עכ"ל וא"כ ל"ק על רבינו ממימר כיון וי"ל או כמו שתירץ הרהמ"ג או כהלח"מ אבל להביאור הנ"ל שסובר בדעת רבינו דמש"ה לוקין על לאו דנסיון משום דבעקימת פיו הוי מעשה א"כ נשאר על רבינו הקושי' מלאו דנסיון על מימר דמדוע לא נאמר גם במימר דבעקימת פיו הוי מעשה כמו בלאו דנסיון ועל הקושי' זו ליכא לתרץ כתירוצו של הרהמ"ג כיון דגם בלאו דנסיון לא משכחת בשום פעם שיהא עובר במעשה גמור ואינו דומה ללאו דחסימה וא"כ אמאי הוי לאו דנסיון לאו שיש בו מעשה טפי ממימר וגם תירוצו של הלח"מ ליכא למימר כיון דבלאו דנסיון ג"כ לא נמשך שום מעשה איסור מקולו אלא אדרבא מעשה מצוה נמשך כיון דלרבינו הלאו דנסיון היא שלא יאמר אעשה מצוה זו כהנ"ל מל"ת ד' וא"כ נשאר הקושי' מ"ש מימר מלאו דנסיון.

3אבל אחר עיון קצת ראיתי שבאמת קושיות הרהמ"ג ממימר על לאו דחסימה על רבינו מעיקרא ליתא כיון דרבינו באמת פסק במימר ג"כ דהוי לאו שיש בו מעשה מהטעם דעקימת פיו הוי מעשה דבמל"ת קפ"ד פסק רבינו כר' יוחנן דתמורה דאמר לא תשנה מימר מפני שבדיבורו נעשה מעשה וגם במל"ת רפ"ב ושמ"ה הביא רבינו את הא דר' יוחנן וא"כ ממילא שפיר כתב הביאור הנ"ל את הטעם השני לרבינו כמובן: