ברית משה, מצות לא עשה ה:ב
ברית משה · Brit Moshe, Negative Commandments 5:2
Open in the reader →1וא"כ יצא לנו מהנ"ל כלל חדש אליבא דרבינו ופלוגתא חדשה בין רבינו להרמב"ם דרבינו סובר דבכל מקום עקימת פיו הוי מעשה ולוקין והרמב"ם סובר דעקימת פיו לא הוי מעשה ובחסמה בקול היינו טעמא דלוקין או כמ"ש הרהמ"ג או כמ"ש הלח"מ הנ"ל וממילא בלאו דנסיון דלא שייך למימר החילוקים שלהם ע"כ באמת סובר הרמב"ם דאין לוקין כמו שהוכחנו לעיל מל"ת ד' סוף מחודש ד" וגם הרוחנו בהנ"ל דל"ק על הביאור מהחינוך אפילו אם לא נאמר כפשטינו שכתבנו לעיל מל"ת ד' ריש מחודש ד' דרבינו והרמב"ם לא פליגי אלא אפילו אם נאמר כשיטות הפ"ד והדד"ח שהבאתי שם דרבינו והרמב"ם פליגי ואז לכאורה קשה על הביאור מהחינוך שכ' בפירוש שאין לוקין על לאו דנסיון כמו שכתבנו שם אבל בהנ"ל באמת ל"ק מידי די"ל דהחינוך באמת גם בזה סובר כהרמב"ם דעקימת פיו לא הוי מעשה וע"כ סובר דאין לוקין על לאו דנסיון אבל לרבינו דסובר דעקימת פיו הוי מעשה שפיר כתב הביאור דלוקין על לאו דנסיון, וגם ממילא תבין בזה שפיר דלא יפה תירץ הנר מצוה ז"ל סי' י"א אות ל"ד על הקושיא שהקשה על החינוך שהבאתי לעיל מל"ת ד' מחודש ד' וז"ל וי"ל דעל עשיית המצוה אינו עובר משום לא תנסו שהרי חובה עליו לעשותה ואינו עובר משום לא תנסו אלא על המחשבה או על הדבור שאמר אעשה מצוה זו ואראה אם אתברך והמחשבה והדבור לא חשיבי מעשה עכ"ל וכיון שהנ"מ כתב את תירוצו אליבא דרבינו עי' לעיל מל"ת ד' מחודש ד' ותראה דלא הקשה את קושיתו אלא אליבא דרבינו ואליבא דרבינו מתרץ שהדבור לא חשוב מעשה א"כ לפי מה שבררנו דרבינו באמת סובר דעקימת פיו הוי מעשה באמת לא תירץ הנ"מ מידי ולא יצא כאן ידי חובת העיון וגם כבר כתבנו לעיל במל"ת ד' מחודש ד' שאינו צריך לתירוצו וגם הנחתי שם בצ"ע, ועי' בדינא דחיי ז"ל מל"ת ד' שכ' דלרבינו אין לוקין על לאו דנסיון משום דהוי לאו שאב"מ נראה דחולק על הביאור הנ"ל אבל לפי מה שכתבנו לברר ולחזק את הביאור י"ל דהדין עמו [ועי' לקמן מל"ת ו' ומל"ת ט' מה שכתבנו עוד מזה ותמצא נחת כי שם בררנו בס"ד את הענין זה לאמיתו של דבר] ולעיל מל"ת ד' מחודש ד' הראתי לדעת דמהיכי יצא להביאור דלוקין על לאו דנסיון:
2אבל בלאו זה דלא תשיא אחיך בלבבך באמת לכ"ע אינו לוקין משום הטעם שכ' רבינו דהוי לאו שאב"מ וכן כתבו ז"ל הרמב"ם הל' דעות פ"ו הל' ה' החינוך מצוה רל"ח ובספר אחד על קיצור הסמ"ג ראיתי שתמה דאפילו לר' יהודא דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו אין לחייבו בזה מלקות דמי יודע מה שבלבו להתרות בו ולומר לו אל תשנא ונדע שיוסיף עוד לשנאותו אחר התראה שילקה והניח בצ"ע אבל באמת אין אני רואה כאן שום קושי' כיון דמשכחת התראה כשראובן אמר בפני עדים שהוא שונא את שמעון בלבו והתרה בו וקבל עליו התראה ואמר אעפי"כ אז לר"י באמת לוקין אלא לדידי דלא קיי"ל כר"י אין לוקין, ואי"ל דבכה"ג הוי כיש בו מעשה משום דבעקימת פיו עביד מעשה וא"כ לפי שיטות רבינו הנ"ל דבעקימת פיו הוי מעשה נאמר דבכה"ג באמת לוקין דזה אא"ל כיון דלאו זה לא הוי אלא על שנאה שבלב והשנאה שבלב באמת לא הוי מעשה ע"כ גם אמירה שאמר להעדים לא הוי מעשה כיון שלא אמר אלא מה שיש בלבו ודומה למ"ש הגמ' סנהדרין ס"ה ע"ב אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בראייה ופירש"י וז"ל עיקר חיובן בשמיעות קולם לפני ב"ד הוא בא וקול לית לי' ממש ולקמן כתב רש"י וראייה לית בה מעשה וא"כ שפיר משכחת התראה בלאו זה ול"ק התימא הנ"ל, ועל השואל י"ל דסובר כיון דאינו עובר על לאו זה אלא דוקא כששנא בלבו אבל כשאמר לו ששנא אותו אז אינו עובר כמ"ש הרמב"ם בפירוש בסה"מ מל"ת ש"ב וז"ל אמנם כשהראה לו השנאה והודיעו שהוא שונא אותו אינו עובר ע"ז הלאו כו' עי"ש וכ"כ החינוך וכן נראה מרבינו ממד"כ כשיחטא איש לאיש כו' אלא מצוה להודיע לו משמע דכשהודיע לו אז שוב אינו עובר על לאו זה וסובר השואל הנ"ל דכמו כן נמי כשאמר לעדים שהוא שונא את שמעון ג"כ תו ליכא לאו זה וע"כ הניח בתימא אבל רבינו והרמב"ם והחינוך י"ל דסברו דדוקא כשאמר לו לעצמו אז ליכא לאו זה כמו שנראה בפירוש כן מלשון סה"מ הנ"ל דדוקא לו וא"כ ממילא שפיר משכחת התראה בלאו זה כמו שכתבנו וע"כ כתבו שפיר דאין לוקין משום דהוי לאו שאב"מ כמובן: