ברית משה, מצות לא עשה ו:ב

1שנאמר (ב) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא כלומר לא תוכיחנו בדברים קשים עד שיהיו פניו משתנות כדדרשינן בערכין כו'. נראה מרבינו דאפילו כשמוכיחו בינו לבין עצמו ג"כ מוזהר שלא לבייש כיון דעל תוכחה דבינו לבין עצמו כ"כ וא"כ צ"ל דמ"ש אח"כ ואם הקפידה תורה שלא לבייש אדם במקום תוכחה ק"ו שלא במקום תוכחה כוונתו דק"ו דשלא במקום תוכחה מוזהרינן שלא לבייש גם בינו לבין עצמו ומ"ש אח"כ אמרינן בב"מ כל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב צ"ל דזה ענין בפ"ע וכוונתו בזה דהמלבין פני חבירו ברבים חמור יותר מהלבין פני חבירו בינו לב"ע דהמלבין בינו לב"ע עבר על לאו דלא תשא וגו' אבל יש לו חלק לעה"ב אבל המלבין ברבים מלבד דעבר על לאו דלא תשא אין לו חלק לעה"ב, וכ"מ מהרמב"ם הל' דעות הנ"ל מחודש א' מדכ' מכיון שאסור לאדם להכלים את ישראל וכ"ש ברבים מוכח דשלא להלבין אפי' בינו לבין עצמו ג"כ מוזהרינן מלאו זה וא"כ עכצ"ל דג"כ סובר הפשט בהפסוק הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא כמ"ש רבינו לומר לא תוכיחנו בדברים קשים כו' וכ"כ הדינא דחיי ז"ל דרבינו והרמב"ם קיימו בחדא שיטתא ומביא ראי' לזה גם מסה"מ מל"ת ש"ג שכ' וז"ל הזהיר שלא לבייש קצתנו את קצתנו וזהו הנק' מלבין פני חבירו כו' ומדל"כ ברבים מוכח דסובר כרבינו ולי"נ דגם מרמזיו הנ"ל מחודש א' יש להוכיח כן דגם שם ל"כ ברבים.

2אבל מרש"י עה"ת נראה בפי' דאזהרת לאו זה דוקא שלא להלבין ברבים מדכ' בפ' קדושים על ולא תשא עליו חטא וז"ל לא תלבין את פניו ברבים וכ"כ בערכין ט"ז ע"ב על מ"ש הגמ' מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו כו' יכול אפי' משתנים פניו ת"ל לא תשא עליו חטא פירש"י ד"ה ופניו משתנין וז"ל שיוכיחנו ברבים להלבין פניו ומדכ' דבשעת תוכחה מוזהר דוקא שלא להלבין ברבים ממילא מוכח דגם שלא בשעת תוכחה לא מוזהר אלא שלא להלבין ברבים דהא בהא תליא כמובן, וגם הרבינו גרשום בערכין שם ש"ס ווילנא סובר כרש"י וכ"כ הסמ"ק ז"ל סי' קכ"ו וז"ל שלא להלבין פני חבירו ברבים אפילו דרך תוכחה דכתיב ולא תשא עליו חטא עכ"ל וכן נ"ל דיש להוכיח מהיראים ז"ל מדכ' סי' ל"ז וז"ל וצריך המוכיח להוכיח במקום שלא יתבייש חבירו דתניא בערכין יכול תהא מוכיחו אע"פ שפניו משתנות ת"ל לא תשא עליו חטא פי' תוכיחנו במקום שלא ישתנו פניו ולא יהי' לך חטא לביישו אבל אם לא תוכל להפרישו מן האיסור אא"כ תביישנו יש לך רשות לביישו ולהוכיחו כי אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב כו' עכ"ל ומדכ' במקום ול"כ בדברים ע"כ דכוונתו שלא יוכיחנו במקום רבים משום שיתבייש אלא במקום מוצנע בינו לבין עצמו כמובן, וגם מהחינוך ז"ל נראה בפי' דסובר כרש"י מדכ' מצוה ר"מ שלא לבייש אחד מישראל וזה העון יקראו ז"ל מלבין פני חבירו ברבים כו' והעובר עליה והלבין פני חבירו ברבים במזיד שלא מחמת עבירה על הענין שאמרנו עבר על מצות מלך אבל אין לוקה עליו לפי שאב"מ כו' עכ"ל ומדכ' וזה העון יקראו ז"ל מלבין פני חבירו ברבים והעובר עלי' ומלבין פני חבירו ברבים כו' עבר על מצות מלך כו' מוכח דסובר כרש"י ופליאה לי על המנ"ח ומהר"ם שיק ז"ל במצוה שם שלא דברו מזה דהרמב"ם והחינוך פליגי בלאו זה, וגם מהאלה מצות ז"ל נראה כרש"י מדכ' סי' ר"מ וז"ל שלא לבייש פני חבירו ברבים בתחלת התוכחות בדברים שבין אדם למקום שנא' ולא תשא עליו חטא וכן נ"ל דסובר הזוהר הרקיע ז"ל מל"ת מ"ג אות כ' מדכ' וז"ל מי שלבו מלאו ויצרו הסיתו לעשות עבירה לא תשא חטאו להוכיחו ברבים כדי לביישו וכן בגמ' ערכין ובספרא הוכח תוכיח יכול אפי' מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא מכאן אמרו חכז"ל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעה"ב עכ"ל והדד"ח בתר דהביא את שיטות רש"י ורבינו כמו שכתבנו כתב וז"ל ולשון הזוהר הרקיע יש לו פנים לכאן ולכאן ואפשר משום דאיתא גם גירסא אחרת בהזוה"ר בדברים תחת ברבים ע"כ כתב הדד"ח כן אבל לי"נ דעכצ"ל דסובר כרש"י דאל"כ הי' קשה דהיכי כתב מכאן אמרו חכז"ל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעה"ב הלא אי סובר כרבינו מדוע לא למדו חכז"ל מכאן דאפילו כשמלבין פני חבירו בינו לבין עצמו ג"כ אין לו חלק לעה"ב כיון דסובר דמהלאו זה למדו חכז"ל כמ"ש מכאן אמרו חכז"ל כו' אעכ"מ דסובר כרש"י וממילא צ"ל דעיקר כהגירסא ברבים ואת זה דהיכי למדו חכז"ל מכאן דאין לו חלק לעה"ב באמת צ"ע. וכיון שבררנו בס"ד דכל הני פוסקים סברו כרש"י א"כ ק"ל על רבינו והרמב"ם דמנא להו שבא להזהיר שלא להלבין גם בינו לבין עצמו ואי"ל דכיון שהם מפרשו את הגמ' דערכין כמ"ש רבינו יכול אפי' משתנין פניו ת"ל ולא תשא עליו חטא כלומר לא תוכיחנו בדברים קשים עד שיהיו פניו משתנות וע"כ למדו את שיטתם מגמ' דערכין דע"ז גופא קשה דמנא להו הכרח לומר הפשט בגמ' כן דילמא באמת הפשט בגמ' כמ"ש רש"י הנ"ל ואז אדרבא מוכח מגמ' דערכין כשיטת רש"י:

3ונ"ל בס"ד דראייתם לומר כפשטם בגמ' כיון דהגמרא שם במ"ש יכול אפילו משתנין פניו קאי לפרש את הקרא דהוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא ובמלת הוכח תוכיח נכלל החיוב כל מיני תוכחות תוכחות דברים שבין אדם לחבירו ושבין אדם למקום וגם נכלל כל גוונא תוכחות תוכחות שבצנעה ושבפרהסיא וכיון שנכלל במלת הוכח תוכיח כל מיני תוכחות א"כ עכצ"ל דמ"ש הקרא אח"כ ולא תשא עליו חטא כוונת הקרא לומר דבכל מיני תוכחות צריך ליזהר שלא תשא עליו חטא גם על חלק תוכחה בצנעה בדברים שבין אדם לחבירו וממילא צ"ל דמ"ש הגמ' יכול אפי' משתנין פניו קאי גם על חלק חיוב תוכחה בצנעה בדברים שבין אדם לחבירו וא"כ לכאורה קשה דבשלמא על חלק חיוב תוכחה שבפרהסיא דהיינו בדברים שבין אדם למקום קאמר הגמ' שפיר יכול אפי' משתנין פניו ת"ל ולא תשא עליו חטא כיון דבחלק תוכחה זה איכא גוונא שיכול לביישו כשיוכיחלו ברבים ע"כ הזהיר הקרא ולא תשא עליו חטא לומר דבתחלה לא יוכיחנו ברבים אבל בחלק חיוב תוכחה שבצנעה בדברים שבין אדם לחבירו כיון דליכא בחלק זה שום פעם חיוב תוכחה ברבים אלא בצנעה כמ"ש רבינו והרמב"ם א"כ מה קאמר הגמרא יכול אפי' משתנין פניו כו' הלא בחלק זה לא משכחת שום פעם שילבין את פני חבירו כיון דבצנעה לפום שיטת רש"י לא מוזהר מלהלבין את חבירו, אעכצ"ל דהפשט בגמ' כמו שסברו רבינו והרמב"ם יכול שיוכיחנו בדברים קשים עד שיהא פניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא כלומר לא תוכחינו בדברים קשים דלפירש"י צ"ל דלא תשא עליו חטא לא קאי אלא על חלק חיוב תוכחה דבפרהסי' דהיינו בדברים שבין אדם למקום וזה סברו רבינו והרמב"ם דאא"ל כיון דולא תשא עליו חטא קאי על הוכח תוכיח ובהוכח תוכיח נכלל כל גוונא חיוב תוכחות כהנ"ל וכיון דע"כ צ"ל הפשט בגמ' דערכין כרבינו והרמב"ם א"כ ממילא מוכח מגמרא דמוזהרינן מלהלבין אפילו בינו לבין עצמו וע"כ סברו רבינו והרמב"ם כן, ובקרבן אהרן ז"ל בפ' קדושים פרשה ד' על הא דאי' בספרא יכול אפילו את מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא וגו' כתב וז"ל כלומר הוכח תוכיח אותו כשלא תשא בשביל התוכחה חטא וזה כאשר מוכיחו ואין פניו משתנות שאינו מתבייש אבל אחר שפניו משתנות כבר שב וקיבל התוכחות ואי מוכיחו אח"כ מלבין פניו בחנם ונושא עליו חטא עכ"ל נראה מדבריו דגם בגמ' דערכין ל"ס הפשט לא כרבינו והרמב"ם ולא כרש"י כיון דהברייתא דגמ' היא הברייתא דספרא אבל עכ"פ זה מוכח מק"א שבעיקר הדין גם הוא סובר כרבינו והרמב"ם דגם בינו לבין עצמו מוזהר שלא לבייש פני אדם מישראל, וא"כ יש לפנינו בלאו זה שני שיטות שיטת רש"י ודעמיה דאזהרת לאו זה דוקא שלא להלבין ברבים ושיטות רבינו והרמב"ם דאזהרת לאו זה שלא להלבין אפילו בינו לבין עצמו והשני שיטות תליא בהפשט דגמ' דערכין הנ"ל, ונ"ל די"ל דרש"י לשיטתו דסובר דבשעת תוכחה מותר אפי' לקללו ולהכותו כמ"ש לעיל מל"ת ה' מחודש ג' ע"כ סובר הפשט בגמ' דערכין שלא להלבין ברבים דוקא כיון דבינו לבין עצמו באמת מותר אפילו להכותו ולקללו אבל רבינו והרמב"ם דסברו דאפילו בשעת תוכחה אסור לקללו ולהכותו כמ"ש במל"ת ה' מחודש ג' א"כ לפי שיטתם שפיר מפרשו הגמ' דערכין שלא יוכיחנו בדברים קשים כהנ"ל ודו"ק:

4אבל לכאו' נ"ל דגם בין רבינו להרמב"ם יש חילוק בחלק דברים שבין אדם לחבירו לדינא דלהרמב"ם כיון שכ' המוכיח חבירו תחלה כו' א"כ עכ"מ דסובר דבדברים שבין אדם לחבירו ג"כ דוקא מתחלה מוזהר שלא לביישו אבל אם לא חזר בו אז באמת שרי להכלימו בסתר עי' בלח"מ שם אבל רבינו שהשמיט תיבות תחלה בחלק שבין אדם לחבירו נראה דסובר דבדברים שבין אדם לחבירו אסור להכלימו אפילו בסתר לא בתחלה דוקא אלא אפי' אם לא חזר וכל זה י"ל לפי הפשט שהביא הלח"מ שם שהרמב"ם סובר דבדברים שבין אדם לחבירו אם לא חזר ג"כ שרי להכלימו בסתר וע"כ כתב תיבות תחלה ולפי"ז באמת י"ל דיש חילוק גם בין רבינו והרמב"ם כמו שכתבנו, אבל לפי מ"ש המעשה רוקח ז"ל על הרמב"ם שם וז"ל ומבואר הוא דכוונת רבינו שבתחלת הדברים לא ידבר אליו קשות כי אם רכות ובתוך הענין אף אם ידבר איזה דיבור קשה לפי צורך הענין לא יזיק שלא יכלים כ"כ מאחר שדיבר עמו מתחלה רכות אבל ה"ה נמי דלא הותר מעולם להכלימו להדיא חלילה עכ"ל ולפי פשטו באמת רבינו והרמב"ם לא פליגי מידי וא"כ ממילא י"ל דע"כ ל"כ הדד"ח שגם בין רבינו והרמב"ם איכא חילוק משום דסובר הפשט בהרמב"ם כהמעשה רוקח וא"כ לפי"ז אין לפנינו שום פלוגתא בלאו זה אלא השני שיטות הנ"ל, ולענין הלכה נ"ל דיש להוכיח מהש"ע חו"מ סי' ת"כ סעיף ל"ט כרבינו והרמב"ם מדכ' המחבר וז"ל וכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים אין לו חלק לעה"ב ומדל"כ תיבות ברבים מוכח דפסק כמו שכתבנו ועי' לעיל מחודש א' מה שהנחנו על הש"ע זה בצ"ע: