ברית משה, מצות לא עשה ו:א

1שלא (א) להלבין פני אדם מישראל כו'. לכאורה יש לדקדק דאמאי כתב רבינו ז"ל פני אדם אמאי ל"כ פני ישראל והרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' דעות הל' ח' כתב המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנ' ולא תשא עליו חטא כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכ"ש ברבים אע"פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו בד"א בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל עכ"ל חזינן דל"כ פני אדם ורבינו שדרכו להלך בעקבותיו ואעפי"כ כתב כאן ובקיצור הסמ"ג שלו וגם ברמזיו פני אדם זה בודאי טעמא בעי. ונ"ל בס"ד דלפי מ"ש הפחד יצחק ז"ל במלת אדם וז"ל אדם כולל זכר ונקבה א"כ י"ל דמש"ה כתב רבינו פני אדם להורות דעל אשה ג"כ מוזהרינן שלא לביישה ואם באמת רבינו לזה כיוון אז ממילא מוכח דסובר דבמלת אדם נכלל נקבה ג"כ, ועי' בפחד יצחק אות נ' מלת נשואין בערכאות של עכו"ם ותראה משם דלא החליט לו דבר זה לגמרי וא"כ אמאי כתב באות א' לחלוטין כמו שכתבנו אבל בהנ"ל י"ל דבאות א' כבר ראה מ"ש רבינו כאן וע"כ הוחלט לו דבר זה לכלל וגם זה צ"ל דאת הא דאות נ' כתב מתחלה ואח"כ כתב את הא דאות א', עכ"פ מרבינו יש להוכיח דסובר כן וגם מסתבר לומר כן דמהיכא תיתי שלא מוזהרינן על אשה מלהלבין אותה וא"כ לכאורה קשה להיפך על הרמב"ם דמדוע ל"כ בלשון שיהא נכלל אשה ג"כ, אלא על הרמב"ם י"ל דסמך על מ"ש לפיכך צריך להזהר שלא לבייש ברבים בין קטן בין גדול דכיון דאפילו על קטן מוזהרינן ממילא מוכח דגם על אשה מוזהרינן דלא גרע מקטן, דל"ל דמד"כ בין קטן זה דוקא שלא לבייש ברבים אבל בעיקר הלאו שלא לבייש אפי' שלא ברבים לא מוזהרינן על קטן וגם ראי' לכאורה יש לזה מדל"כ את הא דקטן על עיקר הלאו ג"כ, אבל באמת זה אא"ל חדא דמהיכא תיתי לחלק ועוד י"ל דמש"ה כתב את הא דקטן גבי שלא לבייש ברבים לאשמעינן דגם על בושה דקטן אין לו חלק לעה"ב וא"כ ממילא י"ל בהרמב"ם כמו שכתבנו, וגם מה מאד יש ליישב בס"ד בזה מה שדקדקנו עוד ברמב"ם דמדוע בהל' חובל ומזיק פ"ג הל' ז' כתב וז"ל ואמרו חכמים הראשונים שכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים אין לו חלק לעה"ב עכ"ל אלמא דשם כתב כרבינו פני אדם וכ"כ ברמזי מצות שלו הנדפס בריש הרמב"ם דמדע רמז ש"ג וז"ל שלא להלבין פני אדם מישראל כו' א"כ מדוע השמיט בהל' דעות את זה, אבל בהנ"ל מיושב שפיר דבהל' דעות דסמך על הא דקטן ע"כ ל"צ למימר פני אדם לכלול גם אשה אבל ברמזיו ובהל' חו"מ כיון דל"כ שם מקטן כלום ע"כ כתב פני אדם לכלול גם אשה וא"כ ממילא יש להוכיח גם מהרמב"ם דסובר את הכלל הנ"ל, אבל הטור ז"ל חו"מ סי' ת"כ שכ' וז"ל כל המלבין פני חבירו שהוא אדם כשר מישראל ברבים אין לו חלק לעה"ב וכ"כ הלבוש שם באמת בדבריהם צ"ע אי י"ל דסברו דבמלת אדם נכלל גם אשה, אבל בש"ע שם סעיף ל"ט כתב ממש כלשון הרמב"ם דהל' חו"מ א"כ גם מהש"ע יש להוכיח דסובר את הכלל הנ"ל אלא על הש"ע שם ק"ל דמדוע ל"כ דדוקא כשמלבין ברבים אז אין לו חלק לעה"ב אף שעל הרמב"ם הל' חו"מ ג"כ קשה קושי' זו אך על הרמב"ם י"ל דסמך על הל' דעות וכמו שכתבנו בספרי פני משה פ"ג מהל' חובל ומזיק הל' ז' עי"ש שהארכנו בזה אבל על הש"ע צ"ע, וא"כ ממילא לפי הנ"ל שפיר כתב רבינו פני אדם להורות דגם על אשה מוזהרינן מלהלבין:

2אבל לכאורה ק"ל דמדוע השמיט רבינו דמוזהרינן מלהלבין אפילו את הקטן כמ"ש הרמב"ם ואי"ל דבאמת חולק בזה על הרמב"ם דע"ז גופא קשה דמנ"ל לחלוק ע"ז הא חזינן לענין בושת דחבלה דגם בקטן כשמכלימין אותו ונכלם חייב כמ"ש הגמרא ב"ק פ"ו ע"ב וכ"פ רבינו במ"ע ע' וכן פסקו הרמב"ם הל' חו"מ הלכה הנ"ל והטוש"ע סי' הנ"ל וא"כ גם על הלבנת בושת דברים מדוע לא נאמר דמוזהרינן גם על קטן, ובהשקפה ראשונה עלה ברעיוני די"ל דרבינו סובר דכיון דאזהרת בושת דברים ילפינן מולא תשא עליו חטא דכתיב אצל הוכח תוכיח כמ"ש רבינו וז"ל ואם הקפידה תורה שלא לבייש אדם במקום תוכחה ק"ו שלא במקום תוכחה וא"כ י"ל דבמי שמצווין בהוכח תוכיח בזה מצווין על ולא תשא עליו חטא אבל בקטנים דאינו מצווין בהוכח תוכיח דאפילו קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו כמו שפסק רבינו לקמן מל"ת ס"ה באמצע ד"ה המכבה והמבעיר ובמל"ת קמ"ח בסופו ובמל"ת רל"ד וכיון דלא מצווין בקטנים במ"ע דהוכח תוכיח כמו כן נמי לא מצווין עליהם במל"ת דולא תשא עליו חטא וע"כ השמיט רבינו קטנים, אבל אחר עיון קצת ראיתי דזה אא"ל דאל"כ היה קשה על הרמב"ם דהיכי סובר דגם על קטנים מוזהרינן מלהלבין את פניהם כמו שהוכחנו לעיל הלא גם הרמב"ם פסק פי"ז מהל' מאכלות אסורות הל' כ"ז דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, דבשלמא לפי מ"ש הב"ח ז"ל או"ח סי' שמ"ג על הא דהקשה הרהמ"ג ז"ל הל' מאכלות אסורות הלכה הנ"ל סתירה בהרמב"ם דבהל' מ"א מוכח דסובר דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ובפ' כ"ד מהל' שבת הל' י"א כתב דקטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כו' אין ב"ד מצווין להפרישו משמע דאם עבר על איסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו וגם הטור סי' הנ"ל הקשה על הרמב"ם כן ותירץ הב"ח דהרמב"ם מחלק בין קטן שהגיע לחינוך ללא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך באמת סובר דאם עבר על איסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו עי"ש שהאריך בזה נמצא לפי דבריו דבקטן שהגיע לחינוך באמת סובר הרמב"ם דמצווין בעשה דהוכח תוכיח וא"כ ממילא י"ל דבהל' דעות דיבר מקטן שהגיע לחינוך אבל רבינו כיון דסובר דאפילו בקטן שהגיע לחינוך ג"כ אין ב"ד מצווין להפרישו עי' היטב בכל המקומות שרשמתי בהא דינא דקטן אוכל נבילות ותראה דסובר כן וגם הב"י או"ח סי' הנ"ל כתב ג"כ בשם רבינו דס"כ באמת שפיר י"ל אליבא דרבינו דמשום דבקטנים ליתא עשה דהוכח תוכיח ע"כ ליתא גם אזהרת ל"ת דולא תשא עליו חטא, וכל זה י"ל לפום שיטת הב"ח הנ"ל אבל לשיטת הב"י או"ח סי' הנ"ל דסובר להרמב"ם דאפילו בקטן שהגיע לחינוך ג"כ אין ב"ד מצווין להפרישו אלא באיסור דאורייתא אם הניחו אביו לעבור אז ב"ד ממיחין בעד אביו באמת לפי שיטה זו הדרא הקושי' על רבינו לדוכתא דמדוע השמיט את הא דקטן דל"ל לפי שיטת הב"י כתירוצותינו הנ"ל כיון דמהרמב"ם מוכח דלא אמרינן כן אף דאפשר לדחוק ולומר גם לשיטת הב"י דמה דסובר הרמב"ם שב"ד ממיחין בעד אביו זה ג"כ מחמת עשה דהוכח תוכיח אבל אעפי"כ תו ל"ל דגם בקטנים מוזהרינן בעשה זו דאדרבה מדלא חייב ב"ד להפרישם מוכח דליכא עשה גבי קטנים והא דממיחין בעד אביו באמת מדרבנן הוא וא"כ הדרא הקושי' על רבינו. וע"כ נ"ל בס"ד ליישב כך דרבינו סמך בזה על מ"ש במ"ע ע' וז"ל אע"פ שהמבייש שאר העם פטור מן התשלומין מ"מ עון גדול הוא שהרי אפילו במקום תוכחה נצטוינו שלא לבייש שנ' הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא ואמרו חכמים במס' אבות פ"ג כל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעה"ב עכ"ל וכיון דאע"פ וכו' שכ' רבינו קאי על מ"ש לעיל מיני' את הדין בושת דחבלה דחייב אפילו בקטנים כמ"ש רבינו שם וע"ז כתב דבבושת דברים פטור מלשלם בכל אדם חוץ מת"ח ואח"כ כתב את אע"פ כו' א"כ ממילא מוכח משם דגם בקטנים מוזהרינן על בושת דברים וע"כ השמיט כאן ודו"ק: