ברית משה, מצות לא עשה סה:רנב

1ויען כי דבר חדש חידש היהודא יעלה הנ"ל וכבר כתבנו יום ה' לס' זאת תהי' תורת שנתרנ"ז אריכות בזה בספרינו יד משה לידידי הרה"ג בעה"מ ילקוט סופר ני' ויען כי דברינו שם שייכים לאב מלאכה זו ע"כ אעתיקם כאן וזה לשוני מעכ"ת רוצה לחדש דבר חדש דלשיטת הטור או"ח סי' שמ"ה וגם שאר פוסקים מובא בב"י שם דרה"ר לא הוי אא"כ רחב ט"ז אמות וגם ס"ר עוברים שם דזה לא אמרינן אלא דוקא לענין הוצאה מרשות לרשות כיון דאיסור הוצאה ממשכן ילפינן ע"כ בעינן דומיא דמשכן ובמשכן הי' הר"ה רחב ט"ז אמות כדאיתא בשבת צ"ט ע"א וגם הי' ששים רבוא כמ"ש התו' שם ו' ע"ב ד"ה כאן אבל לענין מעביר ד"א ברה"ר כיון דהל"מ היא כדאיתא שם צ"ו ע"ב כל ארבע אמות בר"ה גמרא גמירי לה אין נפ"מ וחייב אפי' אינו רחב ט"ז אמות וגם אין ס"ר בוקעין בו וא"כ אפי' בזמה"ז אף דאין ס"ר בוקעין בו וגם אינו רחב ט"ז אמות ג"כ חייב משום מעביר ד"א ובזה מתרץ קושית התו' ר"ה דף כ"ט גבי גזירה דרבה שמא יעבירנו ד"א בר"ה שהקשה אמאי ל"ק גזירה משום הוצאה ובזה מיושב שפיר שרבה נקט גזירה שנוהג אף בזמה"ז זת"ד אלא שכתבנו ביותר ביאור קצת. אבל לכאורה ק"ל דלפי דבריו דלענין מעביר ד"א גם רוחב ט"ז אמות ל"צ א"כ אמאי כתב מעכ"ת את חידושו דוקא אליבא דהני פוסקים דר"ה לא הוי אא"כ רחב ט"ז אמות וגם ס"ר בוקעין בו הא את זה דפחות מט"ז אמות רוחב לא הוי ר"ה לענין הוצאה כל הפוסקים סברו ואי נאמר דבמעביר ד"א ל"צ רוחב ט"ז אמות א"כ אמאי ל"כ את חידושו אליבא דכל הפוסקים ואי"ל דמשו"ה נקט אליבא דהני פוסקים דגם ס"ר בוקעין בו צריך להיות כדי שיוכל לומר דבזמה"ז ליכא ר"ה כיון שאין ס"ר בוקעין בו אבל להני פוסקים דלא בעינן אלא רוחב ט"ז אמות לא הי' יכול לומר כן כיון דגם בזמה"ז אית לן ר"ה זה דזה באמת ליתא כיון דמעכ"ת כתב בפי' דאף רוחב ט"ז אמות בזמה"ז לית לן וא"כ סובר דמה דאיתא בפוסקים דלית לן בזמה"ז ר"ה היינו שאין ס"ר בוקעין בו וגם אינו רחב ט"ז אמות ולפי הבנתו באמת שפיר הי' יכול לחדש את חידושו אליבא דכל הפוסקים, את זה כתבנו לפי הבנת מעכ"ת אבל לי"נ בס"ד להביא ראי' דמה דאמרינן דאין לנו בזמה"ז ר"ה זה דוקא להני פוסקים דר"ה לא הוי אא"כ רחב ט"ז אמות וגם ס"ר בוקעין בו אבל להני פוסקים דלא בעינן ס"ר בוקעין בו מובא בב"י או"ח סי' שמ"ה גם בזמה"ז יש לנו ר"ה:

2דהמחבר סי' הנ"ל הביא שני דעות והדעה ראשונה דלא בעינן ס"ר הביא בסתם וכתב המג"א דאף שהביא כן אפ"ה פסק דלא הוי ר"ה אא"כ ס"ר בוקעין בו כיון דפסק בסי' ש"ג דבזמה"ז ליכא ר"ה עי' במחה"ש שם ואי נאמר דבזמה"ז גם ר"ה רוחב ט"ז אמות לית לן א"כ קשה מנ"ל להמג"א דהמחבר פסק כהי"א דילמא באמת פסק כהדעה ראשונה כמו שפסק בכ"מ כשהביאה בסתם ומ"ש המחבר בסי' ש"ג דר"ה שלנו הוי כרמלית ה"ט כיון דלא רחב ט"ז אמות וזה באמת גם לדעה הראשונה לא הוי ר"ה אעכצ"ל דהמג"א סובר דלדעה הראשונה באמת גם בזמה"ז אית לן ר"ה דברוב מקומות או במחצה עכ"פ הר"ה רחב ט"ז אמות כמו בזמן הגמ' ועכ"כ המג"א שפיר וזה נ"ל ראי' שאין עליה תשובה ואף דמשיירי כנה"ג שם נראה דחולק על המג"א וגם התו' שבת שם חולק הם לא חלקו אלא על הראי' שלו כיון דסברו שהמחבר סי' ש"ג ג"כ ל"ס כהי"א שבסי' שמ"ה אלא גם שם הביא המחבר בלשון י"א והם הם הי"א שבסי' שמ"ה אבל ליה לא ס"ל עי"ש היטב וא"כ אדרבא גם מהם ראי' למה שכתבנו כיון דכתבו שהי"א שבסי' ש"ג הם הי"א דסי' שמ"ה כמובן, וגם מהט"ז סי' שמ"ה ס"ק ו' נראה בפירוש דס"כ דאל"כ קשה מה הקשה על הב"י וכתב וז"ל דאל"כ גם לדידן יש ר"ה עכ"ל דילמא לעולם סברו הרשב"א והרהמ"ג דלא בעינן ס"ר כמ"ש הב"י ומ"ש הב"י סי' של"ד שזו הקושיא הקשה המגיד משנה בשם הרשב"א כוונתו דהם סברו דבזמה"ז ליכא ר"ה רוחב ט"ז אמות וא"כ מה הקשה הט"ז אע"כ מוכח דהט"ז גכ"ס דגם בזמה"ז יש לנו ר"ה רוחב ט"ז אמות כמובן, וגם מהבאר היטב סי' שמ"ה שכ' שהרמ"א סי' שמ"ו סובר כהי"א שבסי' שמ"ה נראה דגכ"ס כן דאל"כ קשה מנ"ל דהרמ"א סובר כהי"א ואי משום דהרמ"א בסי' שמ"ו כתב שכל רשויות שלנו כרמלית דילמא משום דסובר דאף רוחב ט"ז אמות לית לן אעכ"מ כמ"ש כמובן:

3אבל לכאורה ק"ל על הנ"ל דהתו' בשבת ס"ד ע"ב ד"ה רבי ענני כתב וז"ל ואנו שאין לנו ר"ה גמור דכל ר"ה שלנו כרמלית הוא שהרי אין מבואות שלנו רחבים ט"ז אמות ולא ס"ר בוקעין בו וכ"כ הא"ז הלכות שבת סי' פ"ד אות ט"ז וז"ל א"כ לדידן דלית לן ר"ה גמורה דהא אינה רחבה ט"ז אמות ואין ס"ר בוקעין בה שרי וגם המרדכי פ' במה אשה סי' שנ"ה כתב וז"ל ולדידן ר"ה שלנו כרמלית הוא ושרי כמו חצר שהרי אין מפולש משער לשער ברוחב ט"ז אמה וגם לא שלטי בהו ס"ר עכ"ל מוכח דסברו ז"ל שגם רוחב ט"ז אמות לית לן בזמה"ז וא"כ י"ל שגם הרמב"ם ז"ל ודכוותיה דסברו דלא בעינן ס"ר בוקעין בו גכ"ס דליכא ר"ה בזמה"ז וא"כ קשה על המג"א קושיתינו הנ"ל דהיאך יליף מהמחבר סי' ש"ג דסובר כהי"א שבסי' שמ"ה וגם על המג"א סי' י"ג שכ' וז"ל ובזמה"ז אין לנו ר"ה כמ"ש בסי' ש"ג ומפרשו המחה"ש וז"ל והטעם דקיי"ל כרש"י דאין לו דין ר"ה אלא היכא דס"ר בוקעין בו עכ"ל וק"ל דמדוע כתב א"ז הלא גם להרמב"ם ודכוותיה ליכא בזמה"ז ר"ה לפי התו' והא"ז והמרדכי הנ"ל וגם על הפרמ"ג במשבצות שם ס"ק ד' קשה קושיא זו. אבל אחר עיון קצת ראיתי דל"ק מידי דהרא"ש בביצה פר"ג סי' ב' כתב וז"ל ואין לחוש שמא הביאו נכרי דרך ר"ה סרטיא ופלטיא דלא שכיח האידנא ר"ה דס"ר בוקעין בו וכ"כ הרוקח סי' קע"ה וז"ל ובכל מלכותינו כאן אין ר"ה כי אין מצויין שם ס"ר בני אדם כמו שהיו במדבר הולכים במשכן עכ"ל נראה שהם ז"ל סברו דדוקא ס"ר בוקעין בו לית לן בזמה"ז וכ"כ בפי' הב"י סי' שכ"ה דעל מ"ש הטור והאידנא שאין לנו ר"ה מותר כתב וז"ל ולדברי האומרים דלית לן ר"ה דאורייתא מפני שאין ס"ר בוקעין בשוקים דידן כו' אבל יש חולקים בעיקר הדין ואומרים דאע"ג דליכא ס"ר נמי הוי ר"ה וכמו שאכתוב בסי' שמ"ה עכ"ל נראה בעליל דהב"י סובר כשיטת הרא"ש והרוקח דר"ה רוחב ט"ז אמות באמת יש לן וא"כ הביא המג"א שפיר ראי' להמחבר לשיטתו ול"ק כל הקושיות הנ"ל כמובן. נמצא לפי הנ"ל דדבר זה אי בזמה"ז יש לן ר"ה רוחב ט"ז אמות תליא בפלוגתא דלהרא"ש והרוקח יש לן אבל להתו' הא"ז והמרדכי לית לן אבל לכאורה ק"ל על התו' והא"ז והמרדכי דמדוע כתבו שני טעמים על הא דליכא בזמה"ז ר"ה הלא הם משי' רש"י דבעינן ט"ז אמות רוחב וגם ס"ר בוקעין בו וא"כ בהאי טעמא דליכא בזמה"ז ס"ר ג"כ סגיא להו וצ"ל שרצה לאשמעינן לאשמעינן שגם לשי' הרמב"ם ודכוותיה סברו דליכא ר"ה בזמה"ז, וא"כ ממנ"פ ק"ל על מעכ"ת אי כתב לפום שיטת הרא"ש והרוקח א"כ ר"ה רוחב ט"ז אמות באמת אית לן והיכי כתב מעכ"ת דלית לן ואי כתב לפום שיטת התוס' והאו"ז והמרדכי הלא הם גם להרמב"ם ודכוותיה סברו דלית לן וא"כ היכי כתב מעכ"ת דדוקא לשיטות הסוברי' דבעינן ט"ז אמות רוחב וגם ס"ר בוקעין בו יש חילוק בין הוצאה למעביר ד"א כמובן:

4וגם נ"ל בס"ד ליישב בהנ"ל מדק"ל על הלבוש דפסק בסי' שנ"ז דלית לן ר"ה בזמה"ז נראה דפסק דבעינן אף ס"ר בוקעין בו וא"כ אמאי הביא בסי' שמ"ה את הדעה זו בשם י"א והדעה הראשונה דסברו דלא בעינן אלא רוחב ט"ז אמה הביא בסתם ואי קשיא הלא גם על המחבר קשה כפי מ"ש המג"א דפסק כהי"א אלא על המחבר י"ל כמו שתירץ הברכי יוסף סי' שמ"ה על קושית היד אהרן דהמחבר באמת ל"ס כהי"א ועל המג"א באמת כבר הקשה התו' שבת שם [וגם לי"נ בס"ד להביא ראי' להבר"י ולהתו"ש דהמחבר ל"ס כהי"א מסי' שכ"ה דכתב וז"ל ואם מילא מבור רה"י לכרמלית מותר לאחר שלא מילא בשבילו עכ"ל ולכאורה אמאי ל"כ דבזמה"ז דלית לן ר"ה מותר לאחר שלא מילא בשבילו כמ"ש הטור שם אמאי שינה מלשון הטור וכתב לכרמלית אעכצ"ל כיון דכ' הב"י שם וז"ל אבל יש חולקים בעיקר הדין ואומרים דאע"ג דליכא ס"ר נמי הוי ר"ה עכ"ל נראה דסובר דלא בעינן אלא רחב ט"ז אמות ומפולש ור"ה זה באמת גם בזמה"ז יש לן עכ"כ בש"ע לכרמלית ודו"ק] אבל על הלבוש דפסק בפי' בסי' שנ"ז דלית לן בזמה"ז ר"ה באמת קשה כהנ"ל אבל לפי הנ"ל מיושב שפיר דהלבוש בסי' ש"ג כתב דבזמה"ז לית לן ר"ה שיהא רחב ט"ז אמות ולא ס"ר בוקעין בו נראה דסובר כהתו' והא"ז והמרדכי דאף רוחב ט"ז אמות לית לן ודלא כהמחבר דסובר כהרא"ש והרוקח הנ"ל וא"כ י"ל דהלבוש באמת פסק כהרמב"ם ודכוותיה שהיא הדעה הראשונה בסי' שמ"ה דלא בעינן ס"ר בוקעין בו ואפי"ה פסק שפיר בסי' שנ"ז דלית לן ר"ה בזמה"ז כיון דסובר דאף רוחב ט"ז אמות לית לן כמובן:

5ומ"ש מעכ"ת דבמעביר ד"א ל"צ שיהא רוחב ט"ז אמות גם ע"ז ק"ל כיון דלפי דבריו צ"ל דגם בכרמלית חייב דמה דלא חייב מה"ת על הוצאה בכרמלית ג"כ הטעם הוא משום דאינו דומה לדגלי מדבר כמ"ש רש"י שבת ו' ע"א ד"ה ולא כר"ה וכיון דבמעביר ד"א לא בעינן שיהא דומה לדגלי מדבר באמת חייב אף בכרמלית לפי חידושו שחידש וא"כ ק"ל מה קאמר הגמ' שבת מ"ב ע"א אמר רבינא קוץ בר"ה מוליכו פחות פחות מד"א ובכרמלית אפי' טובא הא לענין מעביר כרמלית ג"כ ר"ה הוא, ותו ק"ל היכי יכלינן למימר דל"צ רוחב ט"ז אמות לענין מעביר הלא דרך או רחוב או מבוי שאינו רחב ט"ז אמות לא נקרא בלשון גמ' ר"ה דמשנה מפורשת היא בב"ב צ"ט ע"ב דבציר מט"ז אמות רוחב לא מיקרי ר"ה לענין כל עניינים וע"ז לית מאן דפליג וכיון דקאמר הגמ' שבת דף צ"ו דכל מעביר ד"א בר"ה הלכתא גמירי עכ"מ ממלת בר"ה דקאמר הגמרא דבמעביר ג"כ אינו חייב אא"כ רחב ט"ז אמות כיון דבציר מט"ז אמות לא מקרי ר"ה כמו שאיתא בב"ב ואף דיליף הגמ' א"ז מדגלי מדבר בשבת דף צ"ט אפי"ה ל"ל דבמעביר כיון דהל"מ היא ולא ממשכן ילפינן מקרי ר"ה אפי' בפחות מט"ז אמות רוחב כיון דגלי לן התורה דשם ר"ה לא הוי בבציר משיעור זה ממילא בכ"מ דאיתא שם זה פירושו שיהא רוחב ט"ז אמות, וגם אי"ל כיון דבמשנה ב"ב שם אי' דרך הרבים נאמר דדוקא דרך הרבים לא מיקרי בבציר משיעור זה אבל ר"ה מיקרי וכמו שמחלק הרשב"ם שם ק"ד ע"ב בד"ה אמת המים בין דרך הרבים לר"ה אף שהוא מחלק לחומרא שר"ה חמיר מדרך הרבים כמ"כ נחלק אנן לקולא דזה באמת ל"ל חדא הרי הרשב"ם מחלק לחומרא ועוד הא טעמא דמתני' משום דילפינן מדגלי מדבר כמ"ש הרשב"ם שם והוא מגמרא שבת דף צ"ט ובגמר' איתא בפי' דרך ר"ה ט"ז אמה אלמא דהגמ' סובר דדרך הרבים דמתני' דב"ב היינו דרך ר"ה דאל"כ היכי יליף הגמ' ממשכן דילמא דוקא דרך ר"ה צריך שיהא רוחב ט"ז אמות אבל דרך הרבים גרידא אף בבציר נמי מיקרי דרך הרבים אעכצ"ל דהגמ' סובר כמו שכתבנו ועי' בנמ"י על הרי"ף בב"ב שכ' וז"ל כך הוא שיעור ר"ה כדמפורש במס' שבת עכ"ל נראה שכיוון למה שכתבנו דממס' שבת ילפינן דדרך הרבים היינו ר"ה, ואף שהרשב"ם דף ק' ע"ב שם ד"ה דרך הרבים כתב וז"ל כגון עיר שיש בה מעבר שבאים דרך שם מארץ רחוקה עכ"ל עי' בהרהמ"ג פכ"א מהל' מכיר' הל"ט שכ' על הרשב"ם שה"ה בכל מקום כיון שהזכיר דרך ועי' בב"י חו"מ סי' רי"ז שהביאו אבל לכאו' עדיין צריך תבלין דאמאי ל"ק הרשב"ם בקיצור כהנמ"י י"ל דלא משום דרצה להורות דר"ה לא נכלל בזה אלא כיון דהרשב"ם דף ק"ד שם כתב לחומרא דדרך הרבים לא הוי ר"ה עכ"כ בדף ק' דמה הוא דרך הרבים אבל לענין זה שלא מיקרי ר"ה אא"כ רחב ט"ז אמות ע"ז באמת לא פליג הרשב"ם כיון דבמכ"ש ידעינן מדרך הרבים ותו דהיאך נאמר דפליג על הגמרא מפורשת דשבת הנ"ל וגם מהרשב"ם דף ק' ע"ב שם ד"ה דרך נראה בפי' דר"ה ג"כ דינו כדרך הרבים דלא מיקרי אא"כ רחב ט"ז אמות עי"ש ותבין:

6ועי' בטור חו"מ סי' רי"ז שכ' דרך ר"ה נותן לו ט"ז אמות ובאמת במשנה ובבריי' ב"ב שם איתא דרך הרבים וכבר עמד הב"ח שם ע"ז עי"ש מה שתירץ אבל לי"נ דהטור משו"ה משני כדי שלא נטעה לחלק בין דרך הרבים לדרך ר"ה וא"ז דבאמת אין חילוק למד הטור מגמ' דשבת הנ"ל דאיתא שם בפי' דרך ר"ה ונקט הטור כלשון הגמ' ועי' בסמ"ע שם' וא"כ לכאורה ק"ל על הרמב"ם שכ' בהלכ' מכירה פכ"א הל"ט דרך הרבים וכ"כ בהל' נזקי ממון פי"ג הלכ"ז ובהל' מתנות עניים פ"ג הלכ"ג ואמאי ל"כ דרך ר"ה כמו שאיתא בגמ' שבת ובסמ"ג מל"ת רפ"ד איתא באמת דרך ר"ה כמ"ש הטור, ונ"ל בס"ד די"ל דהסמ"ג והטור לשיטתם דסברו דלענין שבת לא הוי ר"ה אא"כ רחב ט"ז אמות וגם ס"ר בוקעין בו שכן כתב הסמ"ג בפירוש במל"ת ס"ה באב מלאכה דוהמוציא מרשות לרשות וז"ל והכרמלית רחבה ארבעה ובמקום שרבים רגילין אלא אינה רחבה ששה עשר אמה או אין שולטין ששים רבוא דומיא דדגלי מדבר עכ"ל ולכאו' ק"ל על הסמ"ג דאמאי ל"כ בתחילה גבי הא דאמר מהו ר"ה וכתב ומבואות המפולשות ורחבים ט"ז אמות אמאי ל"כ גם שם את התנאי שיהא ס"ר בוקעין בו אמאי כתב א"ז גבי כרמלית דוקא הן אמת שגם רש"י בשבת דף ו' כתב עמ"ש הגמ' מהו ר"ה ומבואות כו' וז"ל רחבים י"ו אמה וגבי כרמלית דקאמר הגמ' ולא כר"ה כתב רש"י וז"ל דאינן דומין לדגלי מדבר דלאו להילוכא דרבים עבידא עכ"ל וא"ז עכצ"ל דכוונת רש"י דלאו להילוכא כו' דלא בוקעין בו ס"ר כיון דגם רש"י סובר דבעינן ס"ר כמ"ש הב"י סי' שמ"ה וא"כ גם על רש"י לכאו' קשה דאמאי ל"כ לעיל גבי ר"ה תנאי זה אעכצ"ל דרש"י סמך עמ"ש גבי כרמלית וא"כ י"ל גם אליבא דהסמ"ג כן אבל זה דוחק וצ"ע, עכ"פ זה מוכח בפי' דהסמ"ג גכ"ס כהטור דבעינן ס"ר בוקעין בו וכ"כ הב"י סי' שמ"ה בשמו וא"כ י"ל כיון דהם סברו דלא הוי לענין שבת ר"ה אא"כ רחב ט"ז אמות וגם ס"ר בוקעין בו וא"כ ליכא למילף משבת לענין שאר עניינים שלא מיקרי ר"ה אא"כ רחב ט"ז אמות כיון די"ל דדוקא גבי שבת כיון דצריך להיות דומיא דדגלי מדבר שם לא מיקרי ר"ה אם אינו רחב ט"ז אמות דהא ס"ר בוקעין בו ג"כ צריך להיות מטעם זה אבל לענין שאר דברים הוי ר"ה אפי' בבציר משיעור זה ודרך הרבים ור"ה שני עניינים הם כך היה יכלינן לטעות כיון דמשבת ליכא למילף כמו שכתבנו עכ"כ הסמ"ג והטור בפירוש דרך ר"ה כדי שנדע שר"ה ודרך הרבים חד היא אבל הרמב"ם דסובר דלא בעינן בשבת אלא שיהא רוחב ט"ז אמות עכ"כ שפיר בכל המקומות הנ"ל דרך הרבים כלשון המשנה והברייתא דב"ב והמשנה דפאה פ"ב וא"ז דגם לענין שאר עניינים הדין כן באמת יכלינן למילף משבת וליכא למיטעי כהנ"ל כיון דגם בשבת סובר דלא בעינן ס"ר ודו"ק, וכיון שבררנו בס"ד דבלשון הגמ' ר"ה לא מיקרי אא"כ רחב ט"ז אמות א"כ תו ל"ל כמ"ש מעכ"ת דלענין מעביר ד"א לא בעינן רוחב ט"ז אמות כהנ"ל וא"כ לא נשאר תו אלא לברר אי י"ל החידוש השני שכ' דלענין מעביר ל"צ ס"ר בוקעין בו:

7אבל כבר קדמו בזה היהודא יעלה ז"ל או"ח סי' פ"ז ותירץ כל התירוצים כמו שמתרץ מעכ"ת וגם מתרץ בזה את קושיית השואל שהקשה על הפוסקי' דבזמה"ז ליכא ר"ה א"כ ע"ח ושתופי מבואות שתקנו חז"ל משום גזירה אטו הוצאה מרה"י לר"ה הו"ל גזירה לגזירה עי"ש ותראה דהיהודא יעלה כתב דלשיטת הר"ן ר"פ כלל גדול והרז"ה פ' הזורק דמעביר ד"א נמי הוי בכלל הוצאה אין חילוק בין מעביר למוציא ודלא כמ"ש מעכ"ת דגם לשי' הר"ן והרז"ה לא בעינן במעביר ד"א ס"ר בוקעין בו והאמת אתו כיון דמעביר הוי כהוצאה א"כ צריך גם במעביר כל התנאים של הוצאה ול"כ המרי"א את החידוש זה רק לשי' הרמב"ם וכתב דהרמב"ם פליג עם הר"ן והרז"ה וסובר דמעביר לא הוי בכלל הוצאה וגם כתב דכ"כ הפרמ"ג אבל לא מציין איו ואפשר שכיוון על הפרמ"ג בפתיחתו להל"ש שכ' שם על הרמב"ם וז"ל ומעביר כתב מפי השמועה למדו מעביר כמוצי' מרשות לרשות אמנם לא פירש אי אב או תולדה כהר"ן עכ"ל ונ"ל דכוונתו די"ל דהרמב"ם סובר כיון דמעביר הל"מ ע"כ הוי אב ולא כמ"ש הר"ן דהוי תולדה דהוצאה ומ"ש הרמב"ם מעביר כמוציא כוונתו דהוי אב כמוציא ואם באמת המרי"א על הפרמ"ג זה כיוון ק"ל הא הפרמ"ג ל"ק אלא בלשון אפשר שהרמב"ם חולק על הר"ן וצ"ל דהמרי"א ידע מאיזה פרמ"ג אחר שכ' בפי' כן עכ"פ א"ז כתב המרי"א בפי' דלשיטת הרמב"ם כתב את חידושו אבל לא לשיטת הרז"ה והר"ן וא"כ פליאה לי על מעכ"ת בתרתי חדא דהיאך כתב את חידושו גם לשיטת הרז"ה והר"ן הלא הם סברו דמעביר הוי תולדה דהוצאה וא"כ בודאי צריך להיות גם במעביר ס"ר בוקעין בו כמו בהוצאה לשיטות הסוברים דצריך ועוד היכי כתב דהרמב"ם סובר כהרז"ה והר"ן הלא מהפרמ"ג שהבאתי נראה דלא פסיקא ליה והמהרי"א כתב דהפרמ"ג כתב בפי' דהרמב"ם ל"ס כוותיהו. ותו ק"ל על מעכ"ת שכ' וז"ל דמה שצריך להיות דומיא דדגלי מדבר כו' דוקא לענין הוצאה מרה"י לר"ה שגמרינן ממשכן עכ"ל הלא הוצאה לא ממשכן גמרינן כדאי' בפ' הזורק (שבת דף צ"ו) דמויצו משה ויעבירו קול במחנה גמרינן עי' בתו' שם ד"ה הוצאה שהקשה אע"ג שהי' במשכן ותירץ משום דמלאכה גרועה היא וא"כ היכי כתב בפשיטות דממשכן גמרינן ועיקר כוונתינו בזה להקשות על הני פוסקים דסברו דממשכן ילפינן שצריך להיות גם ס"ר בוקעין בו ק"ל היאך כתבו כן הלא בשבת דף מ"ט קאמר הגמ' דאבות מלאכות כנגד עבודות המשכן וכתב רש"י שם דלכך נסמכה פרשת שבת לפרשת משכן ללמוד הימנה וזה נ"ל דדוקא כשגמרינן ממשכן משום דנסמכה פרשת שבת לפרשת משכן אז י"ל דצריך להיות בכל מילי דומיא דמשכן אבל כשגמרינן מהפסוק אף דפסוק זה כתיב במשכן אז לא אמרינן שצריך להיות דומיא דמשכן לגמרי וגם התוס' ריש שבת ד"ה פשט כתב ואם לא הי' מוצא הוצאה במשכן הייתי מחייב בכל מלאכות הדומות למלאכה גמורה אע"פ שלא הי' במשכן עי"ש היטב ותראה בפי' כמו שכתבנו ועוד נ"ל ראי' לדברינו דהגמ' למד לענין כל מילי דלא הוי רה"ר אא"כ רחב ט"ז אמות ממשכן כהנ"ל וא"כ ק"ל כיון דממשכן גמרינן אמאי לא נאמר לענין כל מילי דלא הוי ר"ה אא"כ גם ס"ר בוקעין בו דומיא דמשכן ואת זה באמת לא מצינו בשום מקום שנאמר כן אלא לענין שבת אעכצ"ל דדוקא לענין שבת כיון דנסמכה פרשת שבת לפרשת משכן ע"כ צריך להיות דומה לגמרי למשכן וע"כ צריך גם ס"ר להפוסקים דסברו כן אבל לענין שאר מילי דלא מחמת סמוכין ילפינן באמת ל"צ להיות לגמרי כמו במשכן כמובן, וא"כ לפי"ז כיון דהוצאה מויצו משה ילפינן ולא משום דנסמכה פרשת שבת לפרשת משכן א"כ מנ"ל שצריך להיות גם לענין הוצאה ס"ר בוקעין בו וזה לכאורה הערה נאה לפענ"ד:

8וע"כ נ"ל לומר דבתר דגמרינן מויצו משה דהוי מלאכה באמת גמרינן ממשכן עי' בח' הר"ן ר"פ הזורק וא"כ לפי"ז צריך להוצאה שני למודים הפסוק כדי שנדע שהיא מלאכה כמ"ש התו' הנ"ל והלימוד דמשכן צריך על ס"ר בוקעין בו וא"כ מה מאד מיושב קושיית התו' ריש שבת ד"ה פשט שהקשה הא הוצאה נפקא לן מקרא בהדיא וא"כ אמאי איצטריך למיתני שהי' במשכן אבל בהנ"ל ל"ק מידי וגם י"ל דהיינו טעמא של הני פוסקי' דסברו שצריך להיות ס"ר בוקעין בו משום דהוה קשה להו קושיית התו' וצ"ל כתירוצינו וא"כ ממילא מוכח מדהביא הגמ' שני למודים להוצאה דבעינן ס"ר בוקעין בו ג"כ ועי' בהרהמ"ג הל"ש פי"ד שכ' על הני פוסקים דסברו דבעינן ס"ר וז"ל ואין לזה רמז בגמ' אבל לפמ"ש באמת יש להם רמז גדול מהג' ודו"ק: עיקר החידוש שמחדש המרי"א הנ"ל ומעכ"ת כיוון לדעתו דבמעביר ל"צ ס"ר נ"ל בס"ד להביא ראיות דלא כוותייכו ומתחלה אציג את הראשונים ז"ל שנראה מהם בפי' דל"ס כן הסמ"ג מל"ת ס"ה גבי דיני תכשיטי אשה כתב בשם ר' ברוך הטעם דנהגו נשי דידן לילך בתכשיטין משום דלית לן ר"ה גם הסמ"ג הסכים לזה והסמ"ג הוא מהשיטות דצריך גם ס"ר בוקעין בו כהנ"ל והגמ' ר"פ במה אשה קאמר הטעם דאסרו תכשיטי נשים דילמ' אתיא לאתויינהו ד"א בר"ה ואעפ"כ כתב הסמ"ג דבזמה"ז דלית לן ר"ה מותר א"כ נר' בפי' דסובר דגם לענין מעביר ד"א צריך להיות ס"ר, וגם התו' בשבת ס"ד ע"ב ד"ה ר' ענני כתב דלנשי דידן מותר משום דלית לן ר"ה שיהא רחב ט"ז אמות וגם ס"ר בוקעין בו וא"כ מוכח גם מהתוס' דלא כהמרי"א וע"כ הקשה התוס' לשיטתו בר"ה שפיר דמדוע לא אמר רבה גזירה משום מעביר ד"א, וגם מהמרדכי הנ"ל שכ' ג"כ כהתוס' נראה דלא כהמרי"א ועי' בטור סי' ש"ג שהביא בשם בעל התרומות שכ' ג"כ דלנשי דידן משום דלית לן ר"ה שרי והבעל התרומות ג"כ מהשיטות דסברו דצריך להיות ס"ר כמ"ש הב"י סי' שמ"ה וא"כ מוכח גם מבעל התרומות דלא כהמרי"א ודו"ק. ומהרא"ש פ' במה אשה סי' י"ד שכ' הטעם בנשי דידן כהר"ת משום דמוטב שיהיו שוגגין כו' ולכאורה הא הרא"ש ג"כ סובר דבעינן ס"ר וגם סובר בביצ' דהאידנא ליכא ר"ה כהנ"ל וא"כ קשה אמאי ל"כ הרא"ש את ההיתר של בעל התרומות אעכ"מ לכאורה דסובר כהמרי"א אבל באמת זה ליתא כיון די"ל דמשו"ה ל"כ כבעל התרומות משום דסובר דאף בכרמלית אסור עי"ש ותבין וא"כ ממילא גם מהרוקח ליכא למידק מידי דלכאו' גם עליו קשה דבסי' ק' כתב דלנשים חשובות מותר לכך מנהג נשים שלנו לצאת הלא הוא ג"כ מהשיטות דצריך ס"ר וכתב בפי' שאין לנו ר"ה בסי' קע"ה וא"כ אמאי ל"כ את הטעם של בעל התרומות אבל בהנ"ל י"ל שגם הרוקח סובר כהרא"ש דבכרמלית ג"כ אסור כמובן, אבל מהמחבר סי' ש"ג שכ' הטעם שלא תצא בתכשיטין משום דאתיא לאתויינהו ד"א בר"ה ובסעיף י"ח שם כתב דנשי דידן נהגו לצאת משום דלית לן השתא ר"ה ולפי דעת המג"א סי' שמ"ה הטעם של המחבר משום דסובר שצריך להיות ס"ר ג"כ כהנ"ל ועכשיו לית לן ר"ה שיהא ס"ר בוקעין בו ע"כ מותר וא"כ עכ"מ דהמחבר סובר דאף לענין מעביר צריך שיהא ס"ר בוקעין בו ודלא כהמרי"א כמובן:

9וגם נ"ל בס"ד להביא ראיות מכמה מקומות בגמ' דלא כהמרי"א א' בשבת דף ד' קאמר הגמ' פשט העני אמאי חייב הא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' על ד' ולכאו' ק"ל לפי שי' הר"ת דפשיטא לי' לתלמודא הכי משום דמסתמא כך הי' במשכן א"כ לפי"ז ממשכן ילפינן שצריך להיות עקירה מעל גבי מקום דע"ד ולפי שי' הר"י ילפינן את זה מאל יצא איש ממקומו עי' בתו' שם ד"ה והא וא"כ קשה היכי רצה הגמ' להביא ראי' שם עמוד ב' ממה דקאמר רבי זרק בר"ה מתחלת ד' לסוף ד' [כן גרס רש"י שם] ונח על גבי זוז כל שהוא דרבי סובר דלא בעינן הנחה על מקום ד' דילמא במעביר ד"א דהל"מ היא באמת לא בעינן הנחה עמ"ד אבל בהוצאה כיון דממשכן ילפינן לר"ת או מקרא דאל יצא לר"י באמת י"ל דאף רבי סובר דצריך הנחה על מקום ד' בשלמא להר"ן שכ' שם דגמ' גמירי לה הכי דכל דלית בה דע"ד לא מיקרי עקירה והנחה וכ"כ הרשב"א שם לדידהו שפיר י"ל דאין חילוק בין מעביר להוצאה לענין עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' אבל לר"ת ולר"י קשה אעכ"מ דלמעביר והוצאה לכל דבר חד דינא אית להו ודלא כהמרי"א. ב' בעירובין דף צ"ט על מד"ק רב יוסף השתין ורק חייב חטאת הקשה הגמרא והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' ומשני מחשבתו משויא ליה מקום ומייתי הגמ' ראי' ע"ז ממ"ד רבא זרק ונח בפי הכלב והא בעינן הנחה אלא מחשבתו משויא ליה מקום ולכאו' ק"ל היכי מייתי הגמ' ראי' לרב יוסף שדיבר מהוצאה מהא דרבא דילמא לענין הוצאה כיון דממשכן גמרינן לר"ת או מאל יצא להר"י הנ"ל באמת לא אמרינן מחשבתו משויא לי' מקום והא דרבא י"ל דאיירי שזרק מתחלת ד' לסוף ד' וכן באמת נקט הרמב"ם הל"ש פי"ג הלי"ג את הא דרבא עי"ש אעכ"מ דאין חילוק בין מעביר להוצא'. ג' בשבת דף ה' אי' וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן ידו של אדם חשובה לי' כדע"ד א"ר אבין אר"א א"ר יוחנן זרק חפץ ונחה בתוך ידו של חבירו חייב והקשה הגמ' והא אמרה ר"י חדא זימנא כו' ולכאורה מה הקשה הגמ' דילמא אמר ר"י חדא במעביר וחדא בהוצאה דאי הוי האמר חדא הוה מוקמינן במעביר משום דהוה אמרינן דדוקא במעביר סובר ר"י דידו של אדם חשובה כדע"ד כיון דמעביר לא ממשכן גמרינן וא"כ עכצ"ל דהא דבעינן במעביר עקירה והנחה מעל מקום ד' אינו אלא סברא אפי' לפום שי' הר"י והר"ת הנ"ל וע"כ קאמר ר' יוחנן דידו של אדם חשובה ליה כדע"ד אבל בהוצאה כיון דממשכן גמרינן לר"ת או מאל יצא להר"י באמת הוה אמרינן דלא אמרינן דידו של אדם חשובה ליה כדע"ד ע"כ אמר ר' יוחנן תרי זימני כדי לאוקמי חדא במעביר וחדא בהוצאה וא"כ מה הקשה הגמ' אעכ"מ דמעביר הוי כהוצאה לגמרי ודלא כהמרי"א. ד' שם עמוד ב' על הא דא"ר יוחנן הי' טעין אוכלין ומשקין אינו חייב עד שיעמוד אמר אביי והוא שעמד לפוש ממאי מדאמר מר תוך ד"א כו' ולכאו' יש לדקדק מדוע הביא אביי ראי' דעמידה לכתף לא הוי עמידה ממעביר ת"ל משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה עי' ברש"י שם שכ' את הטעם זה על גוף הדין של ר' יוחנן אעכצ"ל דאי הוה אמרינן דעמידה לכתף הוי עמידה אז באמת הי' מלאכת מחשבת וע"כ הביא אביי ראיה ממעביר דעמידה לכתף לא הוי עמידה וא"כ ק"ל היאך מייתי ראי' ממעביר דילמא דוקא במעביר לא הוי עמידה כיון דהל"מ היא אבל בהוצאה אפי' עמד לכתף הוי עמידה וכמ"ש התוס' ד"ה בשלמא דלבן עזאי דמהלך כעומד במעביר כיון דהלכתא היא מהלך לאו כעומד כמ"כ נמי י"ל גם לרבינו דאף דלענין הוצאה עמידה לכתף הוי עמידה אבל לענין מעביר כיון דהלכתא היא לא הוי עמידה וא"כ היכי מייתי אביי ראי' ממעביר אעכצ"ל דאין חילוק בין מעביר להוצאה ודלא כהמרי"א ומה שמחלק התו' אפרש בס"ד לקמן:

10ה' שם המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב והקשה הגמ' היכא אשכחנא כה"ג דחייב פירש"י וז"ל דילמא לא חייביה רחמנא אלא במוציא מרה"י לר"ה בהדיא ומשני הגמ' מידי דהוה אמעביר חפץ בר"ה כו' ולכאו' היכי מייתי הגמ' ראי' ממעביר למוציא דילמא דוקא במעביר כיון דהל"מ היא ע"כ חייב אע"ג דכל כמה דנקט ליה ואזיל או אי מנח לי' בתוך ד"א פטור אבל בהוצאה דממשכן גמרינן וכיון דלא אשכחן במשכן שיהא חייב היכא דמפסיק רשותא כמ"ש התו' שם דף ד' ע"א ד"ה דר"ע באמת לא חייב היכא דמפסיק רשותא בשלמא כשאמרינן דמעביר הוי כהוצאה לגמרי אז שפיר הביא הגמ' ראי' ממעביר אבל להמרי"א דחייב במעביר אפי' היכא דלא חייב בהוצאה קשה, ואי קשיא הלא על התוס' שם ד"ה בשלמא ג"כ קשה כיון דמחלק בין מעביר להוצאה לבן עזאי א"כ נימא דגם לרבנן יש חילוק דבמעביר כיון דהלכתא היא ע"כ חייב אע"ג דאי מנחי ליה הוי פטור אבל בהוצאה כיון דממשכן גמרינן לא חייב היכא דמפסיק רשותא ע"ז י"ל דאין הפשט בהתוס' דסובר דכיון דהלכתא ע"כ חייב במעביר אפי' היכא דלא חייב בהוצאה כמו שבאמת סובר הפשט בהתו' המרי"א וע"כ הביא ראי' לדבריו מהתו' עי"ש אלא נ"ל דגם התוס' סובר כמ"ש דהל"מ מגלי לן דמעביר תולדה דהוצאה והיכא דלא חייב בהוצאה אינו חייב גם במעביר כמ"ש התו' בפי' בריש שבת ד"ה פשט דמעביר תולדה דהוצאה והא דקאמר התוס' דהלכתא גמירי לה נ"ל דהפשט בהתו' כך דהתוס' רצה ליישב את קושית הירושלמי לבן עזאי דסובר מהלך כעומד אמאי חייב במעביר ותירץ וז"ל והש"ס דידן לא חשיב לה פירכא כו' כוונתו דהש"ס דידן סובר כיון דלבן עזאי חייב על הוצאה מרה"י לר"ה בהדיא דלבן עזאי לא פטור אלא מרה"י לר"ה דרך סטיו וכיון דמעביר הוי כהוצאה מרה"י לר"ה בהדיא כמו שנר' בפי' מהרז"ה ריש הזורק והר"ן פ' כלל גדול משנה ב' הנ"ל א"כ ממילא שפיר י"ל דכמו דחייב לבן עזאי היכא דמוציא מרה"י לר"ה בהדיא כמ"כ נמי חייב במעביר וה"ק התו' והש"ס דידן לא חשיב לה פירכא כדאמר בהזורק דד' אמות בר"ה הלכתא גמירי לה כוונתו דהלכתא גמירי דמעביר הוי תולדה דהוצאה כמ"ש הרז"ה והר"ן וא"כ הוי כמו שמוציא מרה"י לר"ה בהדיא וע"כ חייב ועי' בתו' דף ו' ע"א ד"ה מידי שכ' ובכל עניני העברה בר"ה קאמר ולכאורה ק"ל היכי קרי להוצאה העברה אבל עם הרז"ה והר"ן תבין שפיר דכיון דהעברה ג"כ הוצאה מרה"י לר"ה היא באמת י"ל דמד"ק הגמ' מידי דהוה אמעביר חפץ כוונת הגמ' על הוצאה מרה"י לר"ה אלא להתו' הי' קשה על הלשון אמאי נקט הגמרא העברה אף דג"כ הוצאה היא אמאי לא נקט כלשון הברייתא הוצאה עי' במהרש"א שם ותמצא כדברינו וא"כ גם משם ראי' דהתוס' סובר כהרז"ה וא"כ ממילא עכצ"ל הפשט בהתו' דדף ה' הנ"ל כמו שכתבנו וא"כ על התוס' באמת ל"ק מידי אלא על המרי"א קשה קושיתינו הנ"ל דהיכי הביא הגמ' ראי' ממעביר אעכ"מ דלא כהמרי"א. ו' תו אי' שם דף ו' ע"א ת"ר ד' רשויות לשבת כו' עי"ש ולכאורה להמרי"א אמאי ל"ק הגמ' ה' רשויות לשבת כיון דאיכא גם ר"ה שרחב ט"ז אמות ואין ס"ר בוקעין בו דלענין מעביר חייב ועי' בתוס' שם ד"ה ארבע שהקשה בשם הרשב"א כעין קושיא זו ותירוצו של התוס' ל"ל כיון דלענין מעביר באמת ר"ה גמור היא מה"ת וא"כ ליתני ה' רשויות אעכ"מ דלא כהמרי"א:

11ז' שם בבריייתא אבל ים ובקעה ואיסטוונית והכרמלית אינה לא כר"ה ולא כרה"י ואין נושאין ונותנין בתוכה ואם נשא ונתן בתוכה פטור פרש"י ולא כר"ה דאינן דומין לדגלי מדבר וכ"כ הר"ן שם [ולכאו' ק"ל על הר"ן דשם כתב דאינן דומין לדגלי מדבר וא"כ מוכח דסובר דגם ס"ר בוקעין בו צריך להיות דומיא דדגלי מדבר כהנ"ל אליבא דרש"י ובר"פ במה אשה חולק הר"ן על בעל התרומות וסובר דל"צ ס"ר אבל כפמ"ש היד מלאכי כללי הר"ן דכמה פעמים מעתיק פרש"י בסתם וליה ל"ס ליה ל"ק מידי] וכ"כ הסמ"ג הנ"ל נמצא לפי"ז דדרך אעפ"י שרחב ט"ז אמות כיון שאין ס"ר בוקעין בו הוי כרמלית ובאמת יש לי ראי' לשי' רש"י מהגמ' דקאמר דבקעה ג"כ כרמלית היא ובקעה רחב הרבה יותר מט"ז אמות וא"כ אמאי הוי כרמלית ובפרט בימות החמה עי' בגמ' שם אעכצ"ל דכיון דלא עוברי' שם ס"ר ע"כ הוי כרמלית וכ"כ רש"י בפירוש בע"ב שם ד"ה רה"י לשבת וז"ל דהא לאו הילוך לרבים הוא וא"כ ממילא ראי' מבריי' זו להני שיטות דגם ס"ר צריך להיות מדחשבה הברייתא בקעה בהדי כרמלית וא"כ ממילא מוכח מהבריי' זו דבכרמלית אף שרחב ט"ז אמות מעביר ד"א פטור כיון דקתני בפי' שאם נשא ונתן בתוכה פטור וממילא מוכח דלא כהמרי"א. ח' תו אי' שם ואמאי קרי ליה גמורה איידי דתנא רישא גמורה תנא נמי סיפא גמורה ולכאורה ק"ל דילמא ה"ק הבריי' זו היא ר"ה גמורה היינו סרטיא ופלטיא ומבואות המפולשין כיון דרחב ט"ז אמות וגם ס"ר בוקעין בו ע"כ הוי ר"ה גמור בין לענין מעביר בין לענין הוצאה אבל יש ר"ה אחר שרחב ט"ז אמות אבל אין ס"ר בוקעין בו זה לא הוי ר"ה גמור כיון דלא הוי ר"ה אלא לענין מעביר וע"כ קאמרה הברייתא זו היא ר"ה גמורה ולמה משני הגמרא איידי אעכ"מ דלא כהמרי"א:

12ט' תו איתא שם וליחשוב נמי מדבר דהא תניא איזו ר"ה כו' והמדבר אמר אביי לא קשיא כו' ולכאורה ק"ל למה מתרץ אביי כאן בזמן שישראל שרויין במדבר שזה לכאורה דוחק לאוקמי הברייתא על בזמן שאין נפ"מ לבזה"ז אמאי לא מתרץ דלעולם השני ברייתות איירו בזמה"ז אלא הברייתא דד' רשויות כיון דאיירי לענין הוצאה ע"כ לא נקטה מדבר כיון דליכא ס"ר בוקעין בו והברייתא דנקטה מדבר איירי לענין מעביר אעכ"מ דלא כהמרי"א, אבל אח"כ ראיתי דלראי' זו אית לה פירכא דהירושלמי פ"ק דשבת הלכה א' הביא בהא ברייתא דד' רשויות לשבת גם מדבר וכיון דהגמ' דילן לא הביא בהבריי' דד' רשויות גם מדבר עכצ"ל דשני ברייתות הם הבריי' דירושלמי היא הברייתא שהקשה הגמ' מינה דקתני נמי מדבר ולא הוי הבריי' דירושלמי התוספתא דפ"א דשבת כמו שמציין המסורת הש"ס בירושלמי שם כיון דבהתוספתא באמת ליתא מדבר אלא הברייתא דירושלמי היא הבריי' שהקשה הגמ' מינה וא"כ מוכח דגם בברייתא שהקשה הגמ' מינה ג"כ איתא ד' רשויות לשבת ואם הוציא והכניס כו' כמו שאיתא בהירושלמי אלא הגמרא קיצר ולא הביא אלא מה שצריך להקושיא [דלומר דזה ברייתא שלישית זה דוחק] וא"כ לפי"ז מוכח דגם הבריי' שהקשה הגמ' מינה ג"כ איירי לענין הוצאה וע"כ לא משני אביי דאיירי לענין מעביר וליכא מכאן סתירה להמרי"א כמובן, ואגב דאתי לידן לא אמנע מלכתוב גרגר קטן עי' ברמב"ם הל"ש פי"א שחשיב מדבר ג"כ והרהמ"ג והכ"מ הקשו עליו והפרמ"ג או"ח ססי' שמ"ה במשבצות הביא תירוץ נאה דלפמ"ש התו' חולין פ"ח ע"ב ד"ה אלא דכשישראל היו במדבר הי' מצמחת ואין רשות להלך ע"כ היה רה"י אבל בזמה"ז שאין מצמחת ורשות להלך ע"כ רה"ר ולי"נ שצריך להוסיף עוד דבר קטן דהרמב"ם לשיטתו ורש"י לשיטתו רש"י דסובר דצריך גם ס"ר בוקעין בו להיות רה"ר ע"כ מפרש דבזמה"ז לא הוי מדבר רה"ר אבל הרמב"ם דסובר דל"צ ס"ר לא יכול לפרש כרש"י ועכ"ס הפשט בגמ' להיפך כמובן, ועוד דבר אחד באתי לעורר דמהגמ' דילן מוכח כפירושו של רש"י דלהרמב"ם דבזמה"ז הוי מדבר ר"ה קשה אמאי לא הביא הגמר' בהא דד' רשויות את הבריי' דאית בה גם מדבר אבל לרש"י ניחא דכיון דלא הוי מדבר בזמה"ז ר"ה ע"כ לא הביא הגמ' את הברייתא זו וא"כ ממילא מהירושלמי שהביא את הברייתא דאית בה גם מדבר נראה כהרמב"ם דלרש"י קשה אמאי הביא את הבריי' זו דליכא נפ"מ לבזמה"ז ודו"ק. י' בשבת דף ח' ע"ב אמר מר ובלבד שלא יטול מבעה"ב ונותן לעני כו' ואם נטל ונתן שלשתן פטורין לימא תיהוי תיובתא דרבא כו' ולכאורה מה פריך הגמרא על רבא דאיירי במעביר מהוצאה דילמא במעביר חייב אפי' בגוונא דבהוצאה פטור אעכ"מ דלא כהמרי"א וגם זה מוכח מכאן דצ"ל הפשט בהתו' דדף ה' ע"ב ד"ה בשלמא במד"ק דמעביר הלכתא היא כמו שכתבנו באות ה' ודו"ק:

13י"א תו איתא שם דף ס"ט ע"א אלא לרשב"ל כו' דידע לה לשבת במאי ולכאורה קשה אמאי ל"ק הגמ' דידע לה במעביר ד"א ול"ל כמ"ש בת"י שם דכיון דלא ידע אבות כ"ש תולדות דבשלמא על תולדות כיון דלאו הל"מ הם אלא שאנו מדמין התולדה לאב כמ"ש הראש יוסף בפתיחתו לשבת על זה קאמר הת"י שפיר כיון דלא ידע האב כ"ש התולדה אבל מעביר דהל"מ היא באמת שפיר י"ל דידע במעביר אע"ג דלא ידע בהוצאה ובפרט על הפרמ"ג בפתיחתו להל"ש ק"ל דהיכי מסופק בהרמב"ם לומר דסובר דמעביר אב מלאכה הא אז בודאי קשה אמאי ל"ק הגמ' דידע במעביר ואפי' כשנא' דהרמב"ם גכ"ס שהוא תולדה אלא של"ס כהרז"ה והר"ן דהוי כמוציא מרה"י לר"ה ג"כ קשה דכיון דלא משום שאנו מדמין להוצאה ידעינן מעביר כמו דידעינן בשאר תולדות אלא הל"מ היא א"כ ליכא תו למימר כתירוצו של הת"י אעכצ"ל דהרמב"ם גכ"ס כהרז"ה והר"ן דמעביר ג"כ הוצאה היא וכיון דידע במעביר ידע גם בהוצאה וא"כ ממילא מוכח דלא כהמרי"א כיון דהמרי"א כתב דל"כ את חידושו לפום שיטת הרז"ה והר"ן אלא לפום שיטת הרמב"ם וכיון שהוכחנו שגם הרמב"ם סובר כשיטתם א"כ ממילא תו ל"ל את חידושו כלל. י"ב תו איתא שם דף צ"ז ע"ב דתניא מרה"י לר"ה ועבר ד"א בר"ה ר' יודא מחייב וחכמים פוטרין א"ר יהודא אמר שמואל מחייב הי' ר' יהודא שתים כו' מכלל דרבנן פטרי לגמרי הא אפיק לה מרה"י לר"ה כו' ולכאורה ק"ל היכי הוכיח שמואל דר"י מחייב שתים דאל"כ אמאי פטרי רבנן לגמרי דילמא לעולם לא מחייב ר"י אלא אחת משום העברה משום דסובר קלוטה כמי שהונחה ורבנן פטרי משום העברה דל"ס קלוטה כו' והא דפטור משום הוצאה לתרווייהו כיון דאיירי שזרק מרה"י לר"ה שרחב ט"ז אמות ולית בו ס"ר אעכ"מ דלא כהמרי"א ודו"ק:

14י"ג תו ק"ל על המרי"א בהקדים מדק"ל על הפרמ"ג הנ"ל דהיכי מסופק לומר בהרמב"ם דמעביר אב מלאכה הלא אי באמת ס"כ ק"ל היכי קאמר הגמ' שם דף צ"ז ש"מ מחייב הי' ר' יהודא אתולדה במקום אב דילמא משו"ה מחייב ר"י שתים משום דשתי אבות הם אבל לעולם אתולדה במקום אב לא מחייב ול"ל דהרמב"ם סובר כהירושלמי שבת פי"א הלכה א' דר' יהודא סובר דמעביר אב מלאכה ופסק הרמב"ם כר"י כיון דהגמ' שכתבנו חולקת על הירושלמי כמ"ש הרשב"א שם א"כ היכי נאמר דהרמב"ם פסק כהירושלמי נגד הגמ', ותו ק"ל הא אפי' להירושלמי ל"ס כן אלא ר' יהודא אבל החכמים באמת פליגי ע"ז כדמוכח ממתני' דפ' כלל גדול דקתני ארבעים חסר אחת וכן איתא בירושלמי שם על דעתיה דר' יהודא מ' מלאכות אינון ופריך הירושלמי וניתנין ומשני לא אתינן מתני' אלא מילין דכל עמא מודויי בהון וא"כ היכי יכלינן למימר דפסק הרמב"ם כר' יהודא נגד החכמים ובפרט דהתנא במתני' סתם דלא כוותיה, ואי"ל כיון דבלא"ה קשה על הרמב"ם מגמ' הנ"ל דהרמב"ם כתב בפי' בפי"ב הל"ח שם דהכנסה אב מלאכה וא"כ קשה עליו היכי קאמר הגמ' שם על הא דאמר שמואל מחייב הי' רבי שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב דילמא לעולם לא מחייב רבי אתולדה במקום אב והא דמחייב שתים משום דהכנסה אב מלאכה ומחייב על שתי אבות אבל אתולדה במקום אב באמת לא מחייב וכדי ליישב א"ז עכצ"ל כמ"ש הלח"מ שם דעל הוצאה והכנסה אף שהם שני אבות אפ"ה אם עשה שניהן כאחד אינו חייב אלא אחת כיון דשתי אבות משם אחד הם עי"ש וא"כ צ"ל אליבא דהרמב"ם הפשט בגמ' כך למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב כלומר כיון דחזינן דמחייב רבי על הוצאה והכנסה שתים אף דהכנסה ג"כ אב הוא הלא שתי אבות משם אחד הוי כמו תולדה במקום אב וכמ"כ נמי נאמר אף דהרמב"ם סובר דמעביר אב מלאכה אפי"ה אינו חייב על הוצאה ומעביר בהעלם אחד אלא אחת כמו בהוצאה והכנסה וע"כ קאמר הגמ' שפיר ש"מ מחייב הי' ר' יהודא אתולדה במקום אב דגם כאן הפשט בגמ' כמו שכתבנו, אבל זה באמת ליתא דנהי דבהוצאה והכנסה באמת י"ל כמו שכתבנו אבל במעביר והוצאה אי נאמר דמעביר אב מלאכה ל"ל דאינו חייב אלא אחת דאל"כ ק"ל קושיא גדולה על הירושלמי הנ"ל מה הקשה אמאי לא חשיב במתני' גם מעביר הלא גם בהירושלמי קשה על המתני' מנינא למה לי כמו שהקשה הגמ' דילן שבת ע"ג ע"ב וכיון דר' יוחנן מרא דתלמודא דירושלמי עכצ"ל גם בהירושלמי כמו שתירץ ר' יוחנן בגמ' דילן דהמתני' אתא לאשמעינן שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וא"כ ממילא י"ל דמשו"ה לא חשבה מתני' גם מעביר כיון דלא חשבה אלא הני אבות שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת אבל על מעביר לא הי' חייב כיון דכבר חייב משום הוצאה וא"כ מה הקשה הירושלמי אעכצ"ל דהירושלמי סובר דאם מעביר אב מלאכה אז באמת חייב על מעביר והוצאה שתים אפי' כשעשאן בהעלם אחד אע"ג דעל הוצאה והכנסה אינו חייב אלא אחת והסברא לחלק היא פשוט דדוקא בהוצאה והכנסה כיון דמחד קרא ילפינן מויצו משה דלהירושלמי גם הכנסה משם ילפינן כמו שאיתא בהירושלמי ריש שבת כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהם וליתן לגוזברין כך נמנעו הגוזברין מלקבל מידן ולהכניס ללשכה עי"ש ולהגמ' דילן דהכנסה סברא היא כדאיתא בריש שבת ובריש הזורק ג"כ י"ל דמחמת הסברא נכלל בהקרא דויצו משה וכיון דמחד קרא ילפינן הוצאה והכנסה ע"כ שפיר י"ל דאם עשאן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, אבל הוצאה ומעביר כיון דהוצאה מויצו משה ילפינן ומעביר הל"מ היא להגמ' דילן ולהירושלמי למד ר' יהודא ממשכן עי"ש ע"כ שפיר סובר הירושלמי דחייב שתים וע"כ הקשה הירושלמי שפיר דמדוע לא חשיב התנא גם מעביר לר' יהודא כמובן, וכיון שהוכחנו בס"ד מהירושלמי דעל הוצאה ומעביר כשמעביר אב מלאכה באמת חייב שתים אם עשאן בהעלם אחד א"כ קמה קושיתינו הנ"ל על הפרמ"ג דהיכי מסופק למימר בהרמב"ם דמעביר אב מלאכה הלא מהגמ' הנ"ל מוכח דלאו אב מלאכה היא. ואי"ל דלעולם י"ל דהרמב"ם סובר דמעביר אב מלאכה ועל קושיתינו נאמר דכמו בהכנסה אי אב מלאכה היא או לא איכא פלוגתא בגמ' דבריש הזורק מוכח דהכנסה תולדה ובריש שבת מוכח דרב אשי סובר דאב מלאכה היא והרמב"ם פסק כרב אשי עי' ראש יוסף בפתיחתו בריש שבת וכמ"כ נמי נאמר דבמעביר ג"כ איכא פלוגתא בגמ' דהגמ' הנ"ל סובר דתולדה היא והרמב"ם ידע מהגמ' דסובר דאב מלאכה היא ופסק כהאי גמ' אבל גם זה ל"ל דבשלמא על הכנסה כיון דילפינן מקרא כהנ"ל שפיר י"ג דשני הגמ' פליגי אבל במעביר דהל"מ היא ל"ל דפליגי כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לזרעים דבהל"מ ליכא פלוגתא דממנ"פ או שאמרה הל"מ שאב מלאכה היא או שאמרה שהיא תולדה ואל תשיבנו מהירושלמי הנ"ל שאיתא בפי' דאיכא פלוגתא במעביר די"ל כיון דהירושלמי סובר דמעביר לאו הל"מ היא אלא ר' יהודא למד מתופרי יריעות ע"כ קאמר שפיר דאיכא פלוגתא בזה אבל להגמ' דילן דסובר דהל"מ היא באמת ל"ל דאיכא פלוגתא וכיון דחזינן מהגמ' הנ"ל שהיא תולדה עכצ"ל דלכ"ע סובר הגמ' כן וא"כ קשה קושיתינו הנ"ל על הפרמ"ג:

15ונ"ל בס"ד לתרץ דלעולם י"ל דלכ"ע מעביר אב מלאכה היא אלא ר' יהודא וחכמים בירושלמי בזה פליגי ר"י סובר דמעביר לא הוי כהוצאה וכיון דהוצאה ילפינן מויצו משה ומעביר ילפינן ממשכן ע"כ לא הוו משם אחד וע"כ חייב שתים אם עשאן בהעלם אחד אבל החכמים סברו דמעביר הוי כהוצאה כהנ"ל בשם הרז"ה והר"ן וא"כ הוו שני אבות משם אחד ע"כ לא מחייבו אם עשאן בהעלם אחד שתים והכי פירושא בהירושלמי במה דמשני דלא חשב במתני' אלא מילין דכל עמא מודויי בהון כלומר לא חשב במתני' אלא הני אבות דכ"ע מודי בהו דאם עשאן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת אבל מעביר כיון דלרבנן אם עשאן בהעלם אחד עם הוצאה אינו חייב אלא אחת ע"כ לא חשבה במתני', וא"כ ממילא י"ל דהגמ' דילן לא פליגא עם הירושלמי וסוברת דלר' יהודא מעביר תולדה הוא כמ"ש הרשב"א הנ"ל אלא גם הגמ' סוברת דלכ"ע מעביר אב מלאכה היא אלא בזה פליגי הגמ' דילן סוברת גם לר"י כמו שסובר הירושלמי לרבנן דאם עשאן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וממילא לפי"ז כשנאמר דר"י מחייב שתים עכצ"ל דמחייב אתולדה במקום אב כהנ"ל וע"כ קאמר הגמ' שפיר ש"מ מחייב הי' ר' יהודא אתולדה במקום אב ול"ק על הפרמ"ג מידי כמובן, וממילא הרווחנו בזה בס"ד דלהרמב"ם כשנאמר דסובר דמעביר אב מלאכה היא עכצ"ל דג"כ סובר כהרז"ה והר"ן דמעביר בכלל הוצאה היא כדי שנוכל למימר פשטינו הנ"ל שלא תקשה עליו קושיתינו הנ"ל וכיון דהמרי"א כתב דאליבא דהרז"ה והר"ן ל"כ את חידושו אלא אליבא דהרמב"ם וכיון שבררנו דאי הרמב"ם סובר דמעביר אב מלאכ' ע"כ צ"ל דסובר כהרז"ה והר"ן א"כ ממילא לית ליה להמרי"א שום שיטה לומר את חידושו ודו"ק. י"ד תו איתא שם דף ה' ודף צ"ח ע"א א"ר הונא א"ר המעביר ד"א בר"ה מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר אלמא אף דמעביר הל"מ היא אפי"ה צריך להיות דומה לדגלי מדבר ודלא כהמרי"א וגם מכאן ראי' דמד"ק התי' דף ה' דמעביר הלכתא היא מודה בן עזאי דחייב הפשט הוא כמו שכתבנו באות ה' כמובן:

16ט"ו תו איתא שם דף קנ"ג ע"ב א"ר אב"א היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו רץ תחתי' כו' והקשה הגמ' סוף סוף כו' ומשני דזריק ליה כלאחר יד ולכאורה ק"ל מה הקשה הגמ' א"א דלא קאי פורתא וקמעייל מר"ה לרה"י דילמא ל"ק ראב"א אלא בר"ה דרחב ט"ז אמות ולית ביה ס"ר דלא הוי ר"ה לענין הוצאה אלא לענין מעביר וע"כ לא חייש דילמא קמעייל מר"ה לרה"י אבל ברה"ר שיש בו ס"ר באמת גם ראב"א מודה דאסור אעכ"מ דלא כהמרי"א, ובאופן אחר נ"ל לומר בהיפך דעם דברי המרי"א יש ליישב את קושית התו' שם ד"ה סוף שהקשה דאמאי לא הקשה הגמ' על הא דשרינן להוליכו פחות פחות מד"א נמי הכי והניח בתימה אבל עם המרי"א י"ל דעל ראב"א כיון שהוא אמורא הקשה הגמ' שפיר ול"ל דאיירי בר"ה שרחב ט"ז אמות ולית ביה ס"ר כיון דאמורא צריך לפרש דבריו אבל על הא דא"ר יצחק בשם חכמים עוד אחרת היתה כו' מוליכו פחות פחות מד"א לא הקשה הגמ' כיון דעל תנא לא אמרינן שצריך לפרש את דבריו א"כ שפיר י"ל דאיירי בר"ה הנ"ל דלית ביה ס"ר ול"ק קושיית התו' וראי' להמרי"א אבל באמת כיון דחזינן דהתו' הניח הקושיא בתימא עכ"מ דל"ס כהמרי"א כמובן. ט"ז תו איתא בעירובין צ"ח ע"א אמר אביי הכא באיסקופה כרמלית עסקינן כו' והקשה הגמ' א"ה תוך ד"א נמי נגזור דילמא מעייל מר"ה לרה"י כו' עי' רש"י ותו' ד"ה והא ולכאורה מה הקשה הגמ' דילמא הא דקאמר אביי ור"ה עוברת לפני' איירי בר"ה שרחב ט"ז אמות ולית ביה ס"ר עי"ש שבלא"ה מוקי הגמ' את המתני' בכמה גווני וא"כ שפיר י"ל כמו שכתבנו אעכ"מ דלא כהמרי"א. י"ז תו איתא שם צ"ט ע"א איכא דאמרי הא הוציא פטור אבל אסור לימא תיהוי תיובתיה דרבא דא"ר המעביר מתחלת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו חייב ולכאורה מה הקשה הגמ' ממעביר על הוצאה דילמא דוקא במעביר חייב אף שהעבירו דרך עליו כיון דהל"מ היא אבל בהוצאה דממשכן ילפינן גם רבא מודה דפטור וגם אלישנא קמא שם דקאמר לימא מסייע ליה מרבא ג"כ קשה היכי מסייע מרבא דילמא ל"ק אלא במעביר אעכ"מ דלא כהמרי"א:

17וכיון שבררנו בס"ד מהגמ' ומהפוסקים דלא כהמרי"א א"כ נשאר קושית השואל שם דכיון דבזמה"ז ליכא ר"ה לא יהא צריך ע"ח ושת"מ ונ"ל בס"ד ליישב דבעירובין כ"א ע"ב על הא דקאמר שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה ב"ק כו' ליכא שום טעם לתקנה זו אלא הרמב"ם הל' עירובין פ"א הל"ד כתב הטעם דגזור שלא להתיר הוצאה מרה"י לר"ה וא"כ ליכא מקום לקושיית השואל אלא על הרמב"ם ועל הרמב"ם באמת ל"ק מידי כיון דהרמב"ם מהשיטות דל"צ ס"ר א"כ י"ל דהרמב"ם באמת סובר כהרוקח והרא"ש הנ"ל דר"ה רחב ט"ז אמות אית לן כמובן, אלא עדיין יש מקום להקשות על הטור או"ח סי' שס"ו וסי' שפ"ו שכ' הטעם שתיקן שלמה ע"ח ושת"מ כהרמב"ם משום גזירה שלא להוציא מר"ה לרה"י והטור סובר דבעינן ס"ר ג"כ כמ"ש סי' שמ"ה ובס' שכ"ה כתב הטור דבזמ"ה לית לן ר"ה וא"כ קשה עליו קושיית השואל דלמה לנו ע"ח ושת"מ ולמה ל"כ הטור גם בסי' שס"ו ושפ"ו דהאידנא דלית לן ר"ה ל"צ כדרכו לכתוב בכל מקום על דבר שלא נוהג בזמה"ז כמ"ש בסי' שכ"ה וביו"ד סי' קט"ו גבי מים מגולין וגם על הסמ"ג קשה כיון דג"כ כתב בהל' עירובין הטעם של התקנה כהרמב"ם וג"כ מהשיטות דצריך גם ס"ר וגם כתב דבזמה"ז לית לן ר"ה כהנ"ל בשמו, אבל על המחבר לפי שיטת הכנה"ג והתו' שבת והברכי יוסף הנ"ל דסובר דאית לן ר"ה באמת ל"ק מידי אבל להמג"א סי' שמ"ה הנ"ל דכתב דהמחבר סובר דלית לן ר"ה באמת גם על המחבר קשה קושית השואל כיון דגכ"כ הטעם כהרמב"ם. וע"כ נ"ל בס"ד דהיכא אמרינן דכשבטל הטעם בטל התקנה זה דוקא היכא דאיתא הטעם בפי' כמו גבי מים מגולין אבל היכא דליתא הטעם בפי' כגון הכא דליתא בגמ' שום טעם אלא הרמב"ם נתן טעם מ"מ אפשר שהי' עוד טעמים אחרים ע"כ בכה"ג אף שבטל הטעם שכ' הרמב"ם מ"מ התקנה לא בטלה כיון די"ל דמשו"ה ל"ק הגמ' את הטעם כדי שלא תתבטל התקנה בשום פעם וע"כ יפה עשה הטור שכ' את הטעם של הרמב"ם כוונתו להורות לנו בזה את מה שכתבנו וא"כ ממילא ל"ק קושיית השואל כמובן, ועי' בסמ"ג ריש הלכות עירובין שהביא בשם ר' האי גאון שלכך לא נתקנו ע"ח ושת"מ עד שלמה המלך ע"ה מפני שהיו כל הימים במלחמה עד שלמה שבימיו נתן הקב"ה שלום בארץ ושנינו בעירובין י"ז ע"א דד' דברים פטורין במחנה במלחמה ואחד מהם דפטורין מלערב ע"ח וגם הב"ח או"ח סי' שס"ו הביאו אבל לכאורה ק"ל הן אמת שאותן שהיו במלחמה פטורין מלערב אבל אותן שהיו בביתם ולא היו במלחמה באמת חייבין וא"כ עדיין הי' להם לתקן בשביל אותן שהיו בביתם, וע"כ נ"ל בס"ד ליתן תבלין לדבריו דהחכמים עד שלמה סברו דליכא טעם אחר לתקנת ע"ח ושת"מ אלא משום גזירה שכ' הרמב"ם וגם סברו כהני שיטות דצריך גם ס"ר וכיון דעד שלמה היו רוב ישראל במלחמה א"כ לא הי' בשום מקום ר"ה כיון דלא הי' ס"ר בוקעין בו אלא במקום מלחמה הי' ר"ה כיון דשם היו ס"ר ובמקום מלחמה באמת פטורין מע"ח וע"כ לא תקנו עד שלמה שהי' שלום בארץ והי' להם ר"ה אבל לשלמה באמת גם טעמים אחרים היו כהנ"ל:

18נמצא לפי הנ"ל נשארה קושיית המרי"א שם בתקפה דלהני שיטות דליכא בזמה"ז ר"ה מדוע לא נוטלין לולב ולא תוקעין ולא קוראין את המגילה בשבת הלא רבה אמר בפי' את הטעם משום גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה וכיון דבזמה"ז ליכא ר"ה ובטל הטעם ממילא בטלה התקנה בשלמא על הרמב"ם דפסק כרבה בהל' שופר פ"ב הל"ו ובהל' לולב פ"ז הלי"ג ובהל' מגילה פ"א הלי"ג ל"ק מידי כיון די"ל דסובר דאית לן בזמה"ז ר"ה כהנ"ל אבל על הסמ"ג שפסק ג"כ כרבה בשופר במ"ע מ"ב ובלולב במ"ע מ"ד ובמגילה בהל' מגילה באמת קשה כיון דסובר דלית לן בזמה"ז ר"ה כהנ"ל וכן קשה על הטור דבאו"ח סי' תקפ"ח כתב הטעם שאין תוקעין בשבת כרבה [ובלולב סי' תרנ"ח וכן במגילה סי' תרפ"ח של"כ טעמא דרבה צ"ל דסמך על סי' תקפ"ח] ובסי' שכ"ה כתב בפי' דבזמה"ז לית לן ר"ה, ועל המחבר שכ' סתם דאין תוקעין בשבת וכ"כ בלולב ובמגילה ואפי' כשנאמר דסובר דבזמה"ז ליכא ר"ה ל"ק מידי די"ל דבאמת לא משום טעמא דרבה אוסר אלא בשופר הטעם הוא כמ"ש הירושלמי ר"ה פ"ד הלכה א' והקרבתם במקום שהקרבנות קרבים שם דוחה וי"ל דהירושלמי עם רבה בזה פליגי רבה סובר דגם בזמה"ז אית לן ר"ה והירושלמי סובר דבזמה"ז לית לן ר"ה וע"כ קאמר טעם אחר טעם שיספיק גם לבזמה"ז והמחבר כיון דסובר דליכא בזמה"ז ר"ה באמת סובר הטעם כהירושלמי ובלולב י"ל דסובר הטעם דלא בקיאין בקביעא דירחא כמ"ש הגמ' סוכה מ"ג ע"א וכמ"ש התו' שם ד"ה לא דגזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו וכיון דספק שמא אינו יו"ט ע"כ שפיר גזרינן אף בכרמלית כמובן, ובמגילה י"ל דסובר הטעם כמ"ש הירושלמי מגילה דף ד' עי"ש וגם יש ליישב בזה דמדוע לא הביא המחבר את טעמא דרבה דלכאורה זה טעמא בעי ולא ראיתי מי שהרגיש בזה אבל בהנ"ל י"ל כיון דהמחבר סובר דלית לן ר"ה ע"כ השמיט את טעמא דרבה וסמך על הטעמים שכתבנו וכל זה י"ל אליבא דהמחבר לעצמו אבל לפמ"ש המג"א סי' תקפ"ח ס"ק ד' בטעמא דהמחבר משום גזירה דרבה באמת גם על המחבר קשה כיון דהמג"א כתב בפי' בסי' י"ג ובסי' שמ"ה דהמחבר סובר דלית לן בזמה"ז ר"ה וגם על הפרמ"ג או"ח סי' תרנ"ח ס"ק ז' במשבצות ק"ל שכ' וז"ל ואף למ"ד דהאידנא לית לן ר"ה הגזירה במקומה עומדת עכ"ל מדוע ל"כ שום טעם ע"ז הלא הוי גזירה לגזירה:

19ונ"ל בס"ד ליישב בהקדים ליישב את קושיית התו' ר"ה דף כ"ט ע"ב דאמאי ל"ק רבה שמא יוציאנו מרה"י לר"ה דהטעם המלך הל' שופר פ"ב הקשה דהיאך קאמר רבה גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה הא אנן קיי"ל כר' יוסי בסוכה מ"א ע"ב דאם טעה והעביר אינו חייב כיון דטעה בדבר מצוה הוא ואי"ל כיון דלכתחלה אסור ע"כ גזרינן הלא כיון דטעה בדבר מצוה פטור היאך גזרו בשביל זה לבטל מ"ע של שופר או לולב וגם התו' חדשות במשניות סוכה פ"ד מ"ג הקשה כן, וע"כ נ"ל בס"ד דרבה כך גזר כיון דהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין בתקיעה חיישינן שמא יטול השופר וילך אצל הבקי ללמוד ושמא באמצע ר"ה ישמע שאין הבקי בביתו וילך לביתו ובחזרתו ישכח ויעביר ד"א בר"ה ואז באמת חייב כיון דלאו טעה בדבר מצוה הוא וע"כ קאמר רבה משום שמא יעבירנו ד"א בר"ה ול"ק משום שמא יוציאנו מרה"י לר"ה דמשום שמא יוציאנו באמת ליכא למיגזר כיון דטעה בדבר מצוה הוא ול"ק קושיית התו' כמובן, נמצא לפי"ז לא נתקן גזירה דרבה אלא על הספק דשמא ישמע באמצע ר"ה שהבקי אינו בביתו וכיון דהגזירה מתחלה לא נתקן אלא על הספק ממילא י"ל דכמו דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא היכא דמתחלה לא נתקן אלא על הספק כמ"ש הרהמ"ג הל' חו"מ פ"ב הל"י בשם הרא"ה כמ"כ נמי י"ל גבי גזירה דהיכא דמתחל' לא נתקן אלא על ספק שם גזרינן גזירה לגזירה ול"ק על הסמ"ג והטוש"ע וגם יפה כתב הפרמ"ג דהגזירה במקומה עומדת ודו"ק:

20ובאופן ב' נ"ל בס"ד ליישב קושיית התו' דהפרמ"ג או"ח סי' תקפ"ח במשבצות הקשה דהיאך גזר רבה דאין תוקעין בשבת משום גזירה שמא יעבירנו הא לב"ש דלית להו מתוך א"כ גם בר"ה ביו"ט מעביר ד"א אסור כמו בשבת ואפי"ה לא גזרינן לב"ש בר"ה ביו"ט א"כ גם בשבת לא שייך למיגזר [וכן הקשה השעה"מ הל' שופר פ"ב] ותירץ כיון דמעביר הל"מ ביו"ט לא חייב עי"ש [ועי' בכ"ס או"ח סי' ס"ח וע"ח שכ' בשם בינה לעתים מבעל הפלתי שנסתפק בזה אי ביו"ט חייב משום מעביר למאן דלית ליה מתוך ופליאה לי שלא דיבר הכ"ס מהשעה"מ והפרמ"ג] וא"כ י"ל דרבה באמת סובר דביו"ט לא חייב למאן דלית ליה מתוך אלא משום הוצא' אבל לא משום מעביר וע"כ ל"ק משום שמא יוציאנו מרה"י לר"ה כיון דאז הי' קשה קושיית הפרמ"ג ודו"ק בזה כי עמוק היא מאד:

21ומה שהקשה כמע"ת על הירושלמי עירובין פ"ח הלכה ח' דקאמר ר"ל אין ר"ה בעוה"ז אלא לעתיד לבא שנ' כל גיא ינשא וגו' דא"כ חסר לר"ל הוצאה שהיא אחת מהל"ט מלאכות והיאך חולק על המתני' דשבת דף ע"ג דחשיב הוצאה בכלל הל"ט מלאכות וגם בשיירי קרבן שם ראיתי שהקשה על ר"ל וז"ל וקשה מכדי כל מלאכת שבת ממשכן גמרינן ובמשכן לא הי' ר"ה לדעת ר"ל וי"ל דסובר ר"ל דלא ילפינן מלאכת שבת ממשכן דאיכא תנאי דסברו הכי עכ"ל ופליאה לי עליו הלא אפי' כשנאמר דר"ל לא ממשכן יליף אכתי קשה עליו ממתני' כמו שכתבנו ובאמת הירושלמי זה פליאה גדולה הוא, ובדרך אפשר י"ל דר"ל סובר כהפוסקים הנ"ל דלא הוי ר"ה אא"כ רחב ט"ז אמות וגם ס"ר בוקעין בו וגם א"ז סובר דבמבואות הרבה שמפולשים זו בזו וכל אחד רחב ט"ז אמות וס"ר בוקעין בו אף שלא בכל מקום בוקעין אפי"ה כל המבואות נקראו ר"ה ואם יש רחוב רוחב מול ואורך חמשים מול או יותר מצטרפין כל ההולכין שם לס"ר ובכ"מ שהוציא מרה"י לרחוב זה חייב וכן הדין ברחוב של מאה או אלף מול וממילא לפי"ז כשנאמר דכל העולם כולה ר"ה אחד היא אז הי' חייב בכ"מ כשהוציא מרה"י כיון דבכל העולם יש ס"ר אלא באמת ל"ל שכל העולם ר"ה אחד היא כיון דאיכא הרים באמצע אבל לעתיד לבא שכל הר וגבעה ישפילו ויהי' העולם מפולש אז באמת יהי' כל העולם ר"ה אחד וזה היא דקאמר ר"ל אין ר"ה בעוה"ז כלומר בעוה"ז ל"ל דכל העולם ר"ה אחד אבל מ"מ מודה ר"ל דכשיש רחוב שרחב ט"ז אמות וס"ר בוקעין בו שהיא ר"ה כל זה כתבנו מחמת חומר הענין. ואסיים בסוגי' דעסקינן השתא בפסחים מ"ז ע"ב דקאמר הגמרא אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ואזהרתי' מלא תעשה כל מלאכה וק"ל אמאי לא חשיב התנא במתני' שבת דף ע"ג ארבעים מלאכו' כיון דאיכא גם מוקצה ולא ראיתי מי שהרגיש בזה ועל' ברעיוני לתרץ דלהירושלמי הנ"ל אות י"ג דלא תנא במתני' אלא מילין דכ"ע מודו בהון וכיון דבפסחים שם רב חסד' יפליג ורבה ורב חסדא בפלוגתא דר"א ור' יהושע קמיפלגי ע"כ ל"ק מידי ודו"ק: