ברית משה, מצות לא עשה ז:ב
ברית משה · Brit Moshe, Negative Commandments 7:2
Open in the reader →1הנה רבינו לא גילה דעתו הטהורה בלאו זה אי קאי על אונאת ממון או על אונאת דברים אלא כתב סתם שלא להונות כו' אבל הרמב"ם ז"ל בסה"מ מל"ת רנ"ה כתב וז"ל שהזהירנו ג"כ מאונאת העבד הבורח אליו והוא אמרו יתעלה עמך ישב בקרביך בטוב לו לא תוננו ולשון ספרי לא תוננו זו אונאת דברים כי כמו שהזהיר יתעלה לאו לאונאת הגר לחולשתו וגנותו הוסיף ג"כ לאו שלישי באונאת העבד שהוא יותר חלוש הנפש ושפל יותר מן הגר שלא תאמר זה העבד לא יתבייש מאונאת דברים ומבואר הוא שזה העבד שדיבר בו הכתוב ודין הגר שהזהיר מאונאתו אמנם הם קבלו התורה על עצמם והם גרי צדק עכ"ל נראה בפי' דהרמב"ם סובר דלאו זה קאי על אונאת דברים כמ"ש הספרי וא"כ ק"ל דאמאי ל"כ רבינו ג"כ כן. ונ"ל בס"ד ליישב דלכאורה על הרמב"ם ג"כ קשה דמסה"מ נראה דלאו זה קאי על אונאת דברים ולא על אונאת ממון ובחיבורו הל' עבדים פ"ח הל' י"א כתב וז"ל עבד זה שברח לארץ הרי הוא גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו מפני שהוא שפל רוח יותר מן הגר וצוה עליו הכתוב שנא' עמך ישב בקרביך באחד שעריך בטוב לו לא תוננו זו אף הוניית דברים נמצאת למד שהמאנה את הגר הזה עובר בג' לאוין משום ולא תונו איש את עמיתו ומשום וגר לא תונה ומשום לא תוננו וכן עובר משום ולא תלחצנו כמו שביארנו בענין הונייה עכ"ל וכיון שכ' זו אף הוניית דברים נראה דסובר דלאו זה קאי על אונאת דברים ועל אונאת ממון וכ"כ הלח"מ ז"ל שם וא"כ ק"ל על הרמב"ם בתרתי חדא דמהיכא למד דקאי גם על אונאת ממון הלא בספרי איתא בפירוש דלא קאי אלא על אונאת דברים דז"ל הספרי פ' תצא לא תוננו זו אונאת דברים ועוד ק"ל הלא בסה"מ כתב הרמב"ם כהספרי וא"כ סותר את למודו, אבל ראיתי בחינוך ז"ל מצוה תקס"ט שכ' וז"ל ולשון ספרי לא תוננו זו אונאת דברים כלומר שלא נחרפהו ונבזהו בדברים וכ"ש במעשה כו' עי"ש וכ"ש במעשה שכ' החינוך עכצ"ל שכיוון על אונאת ממון ג"כ דבסוף דבריו שם כתב וז"ל והעובר על זה ואונה אותו בין בדברים בין בממון עבר על לאו זה כו' ולכאורה מנ"ל דגם על אונאת ממון עובר על לאו זה אע"כ מוכח דבוכ"ש במעשה שכ' כיוון גם על אונאת ממון, וממילא י"ל דגם הרמב"ם למד הפשט בספרי כן וע"כ כתב בחיבורו אף אוניית דברים ובסה"מ ג"כ י"ל דמ"ש בשם הספרי אונאת דברים כוונתו וכ"ש אונאת ממון כמ"ש החינוך והא דל"כ בסה"מ את זה בפירוש י"ל דסמך על מ"ש בריש דבריו שהזהירנו ג"כ מאונאת העבד כו' ומדל"כ מאונאת העבד בדברים אלא כתב סתם מאונאת העבד מוכח מזה דעל כל אונאת מוזהרינן וגם מרמזי מצות שלו הנדפס ריש הרמב"ם דמדע יש להוכיח כן דברמז מלית רנ"ה כתב וז"ל שלא להונות עבד שנא' עמך ישב בקרביך וגו' וברמז מל"ת רנ"א כתב שלא יונה בדברים שנא' כו' וברמז מל"ת רנ"ב כתב שלא להונות את הגר בדברים ומדכ' בעבד סתם שלא להונות ול"כ בדברים מוכח בפירוש כמו שכתבנו וא"כ ממילא ל"ק על הרמב"ם מידי וגם יצא לנו מהנ"ל דהרמב"ם והחינוך קיימו בחדא שיטתא דלאו זה קאי על אונאת ממון ג"כ. וא"כ ק"ל על הדינא דחיי ז"ל שכ' וז"ל ואונאה זו בדברים איירי שהזהיר הכתוב מפני שהוא שפל רוח שלא יוננו בדברים ספרי לא תוננו זה אונאת דברים וכ"כ הרמב"ם בסה"מ ובהל' עבדים ולא אתפרש זה בדברי הרב המחבר לא כאן ולא בלאוין ק"פ וכתב בס' משמרת המצות והטעם הוא דלא תוננו הוא בהונאת דברים דבממון לא אצטריך דהא ישראל הוא וממונו אסור אבל בדברים אימא כיון דהוי כ"כ שפל ונבזה שמא תאמר זה העבד לא יתבייש מאונאת דברים להכי אתא קרא בטוב לו לא תוננו להונאת דברים עכ"ל ואני מתמיה בזה למה לא נאמר דקרא דלא תוננו אתא לאונאת ממון ולעבור עליו בג' לאוין כדרך שאנו אומרים בגר ולא תלחצנו שבא להזהיר שלא יוננו בממון והיא אזהרה יתירה בגר מבכל אדם שהמאנה לכל אדם עובר בלאו והמאנה את הגר עובר בב' לאוין לפי שענין האונאה אליו קרובה יותר מבישראל ואף כאן נימא דלא תוננו אתא לאזהרה שלא להונות את העבד בממון ולעבור בג' לאוין א' משום כל אדם וא' משום גר וא' משום עבד לפי שהעבד יותר חלוש הנפש ושפל מן הגר וכדרך שאנו אומרים שבא הלאו זה לאונאת דברים בעבד ללאו ג' לפי שהוא יותר חלוש הנפש ושפל מן הגר כמ"ש הרמב"ם בסה"מ, ואולי נאמר לפי דעתו שכשבאה אזהרה בגר ובעבד בהונאה יתירה מאזהרת ישראל הדעת נוטה שבאה להזהיר באונאת דברים מאונאת ממון לפי שלא נאמר שזה הגר והעבד לא יתביישו מאונאת דברים ולפיכך בעבד דלא באה אלא אזהרה אחת מוקמינן לה לאזהרת אונאת דברים שהיא יותר קרובה אבל בגר דאיכא אזהרה אחריתא לאונאת דברים מוקמינן אזהרת וגר לא תלחצנו באונאת ממון ודוחק, אבל הענין המתיישב אצלי יותר דלשון אונאה לא תצדק אלא באונאת דברים זולתי היכא דאיכא תרי קראי דמוקמינן להו חד לאונאת דברים וחד לאונאת ממון אע"ג דבשניהם נאמר לשון אונאה ולפיכך בעבד דליכא אלא חד קרא מוקמינן ליה לאונאת דברים ובגר דאיכא תרי לאוי לא תונה ולא תלחצנו מוקמינן לא תונה לאונאת דברים כפשטיה ולא תלחצנו לאונאת ממון ובישראל דאיכא תרי לאוי אע"פ ששניהם נאמרו בלשון אונאה מוקמינן חד מינייהו לאונאת ממון בהכרח כו' עכ"ל נראה דהדד"ח ג"כ סובר כאחיו המשמרת המצות שהלאו לא תוננו לא הזהיר רק על אונאת דברים וק"ל עליהם טובא מהרמב"ם הל' עבדים ומהחינוך שכתבו בפירוש דקאי גם על אונאת ממון וכמ"ש הלח"מ הנ"ל וצ"ע:
2וממילא בהנ"ל י"ל דגם רבינו סובר כהרמב"ם והחינוך וע"פ כתב סתם שלא להונות עבד כו' וגם ברמזיו כ"כ והא דל"כ בפי' דקאי על תרווייהו כדי שלא נטעה ע"ז י"ל דסמך על מ"ש במל"ת ק"פ וז"ל עבד זה שברח לארץ ישראל הר"ז גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שאונה אותו מפני שהוא שפל רוח יותר מן הגר לכך צוה עליו הכתוב שנא' עמך ישב בקרביך וגו' באחד שעריך וטוב לו לא תוננו ומ"מ בכלל אזהרת הגר הוא כו' ומדכ' רבינו והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת כו' ואח"כ כתב ומ"מ בכלל אזהרת הגר הוא מוכח מזה דהוספות אזהרה דעבד על כל אזהרת דגר היתה ובגר איכא אזהרה על אונאת ממון ועל אונאת דברים וא"כ ממילא מוכח משם דלאו זה קאי על אונאת ממון ג"כ כמובן, ועי' בזוהר הרקיע ז"ל מל"ת כ"ב אות י"ד דבתר שהביא את הלאו דאונאת דברים דגר כתב וז"ל וכמו שהוזהרנו על אונאת גר צדק כן יש אזהרה אחרת והיא נמנית באונאת עבד שברח לארץ ישראל שנ' לא תוננו עכ"ל ומדכ' את זה בתר אזהרת אונאת דברים דגר נראה לכאורה דסובר דלא קאי רק על אונאת דברים, אבל גם י"ל לאידך גיסא דמדכ' סתם באונאת עבד סובר כהרמב"ם והחינוך וכ"נ בפירוש דסובר האלה המצות ז"ל מצוה תקס"ט שכ' וז"ל שלא להונות את העבד הנזכר שברח מח"ל ואפילו בדברים כו' ומדכ' ואפילו מוכח כמ"ש אבל על המצות השם ועל המר"ם שיק ז"ל מצוה תקס"ט שכתבו וז"ל שלא להונות בדברים העבד כו' ע"ז ק"ל דאמאי כתבו בדברים דוקא הלא הרמב"ם והחינוך והאלה המצות כתבו בפירוש דקאי גם על אונאת ממון וברבינו והזוה"ר ג"כ י"ל כן כהנ"ל וא"כ כמאן סברו אלא על המר"ם שיק י"ל דהלך בעקבות המצה"ש אבל על המצה"ש צ"ע: