ברית משה, מצות לא עשה ח:ב
ברית משה · Brit Moshe, Negative Commandments 8:2
Open in the reader →1ודע דבקושי' גדולה קמו האחרונים ז"ל על רבינו בלאו זה הראשון הוא הפ"ד בד"מ ח"ב דף ס"ה ע"ד דבתר שהביא את מ"ש רבינו ברמזיו ובמל"ת ק"פ הנ"ל כתב וז"ל הרי שהסכימה דעתו שלא למנות אלמנה ויתום כ"א באזהרה אחת ולא ידעתי טעמו של הסמ"ג בזה דכיון שהוא מנה כל הנכללין באזהרה אחת כמספר הפרטים אף שאין בהם כ"א אזהרה אחת א"כ איפה אמאי לא מנה ג"כ יתום ואלמנה בשתי אזהרות ואי משום שכולם הם מטעם אחד דהיינו משום דנפשם שפלה או מפני דברית כרותה להם וכמ"ש הסמ"ג בחיבורו מל"ת ח' הרי רחיים ורכב מנה אותם בשתי אזהרות אף ששניהם הם מטעם אחד שהקפידה הכתוב שלא ימשכן דברים העושין בהם אוכל נפש' ופצוע דכא וכרות שפכה מנה אותם שתים והתם הכל הוא מטעם אחד דהיינו שהוזהרנו שמי שנפסדו ממנו כלי המשגל שלא יבא על בת ישראל, ואי משום דבהני שייך חיוב מלקות בכל א' מהם אבל באלמנה ויתום לית בהו מלקות אין זו טענה שהרי לגבי מנין המצות אין אנו מקפידין אם ילקה אם לאו ואין מניינינו אלא הדברים שהוזהרנו מהם, והסמ"ג בהקדמתו כתב שחלק על הרמב"ם במנין המצות וכתב שהוא מנה אלמנה ויתום לא תענון בלאו אחד ואם הרב כך הוא דעתו לא הי' לו להזכירו בכלל מה שחלקו עליו כו' וא"כ יש לתמוה על הסמ"ג שהוא הסכים למנות כל לאו שבכללות לשתים וגבי אלמנה ויתום לא מנאם כ"א באחד ולא ידעתי למה עכ"ל ונראה דהפ"ד הקשה על רבינו שתי קושיות חדא דאמאי לא מנה אלמנה ויתום לשתי לאוין ועוד הקשה על מ"ש רבינו בהקדמתו, והדד"ח ג"כ הקשה על רבינו וז"ל ותימא הוא אצלי מ"ש כל אלמנה ויתום לא תענון מעמוני ומואבי ונא ומבושל ושאור ודבש וזג וחרצן ואתנן זונה ומחיר כלב ופצוע דכא וכרות שפכה ורחיים ורכב שמנאן לשתים כל או"א במקומו ואלמנה ויתום לאחת, ועוד שאפילו שהי' דעתו כדעת הרמב"ם ז"ל שהלאו שבכללות לא ימנו פרטיו אלא אחד מן הראוי בכאן שימנו בשתים שהרי חלקן הכתוב באמרו אם ענה תענה אותו וכמו שהקשה הרמב"ן בס' השגותיו וצ"ע עכ"ל וגם המגלת ספר ז"ל הקשה על רבינו בסגנון אחר וז"ל אך קשה דבהקדמת הלאוין כתב וז"ל וגם בחשבון המצות חולקין עליו שהוא מונה אלמנה ויתום לא תענון בלאו אחד כו' ובשם רש"י ז"ל בארנו במל"ת שאור ודבש בל תקטירו שהם במנין שני לאוין עי"ש בהקדמת הספר ואף דלשם לא הזהיר לזה הלאו דאלמנה ויתום הנה כמו כן לא הזכיר הלאו דכרות שפכה ופצוע דכא ואפ"ה מנאן לב' לאוין וראיתי שברמזים כתב [והביא ברמזיו מה שהעתקנו לעיל מחודש א'] ונראה שהי' לבו נוקפו למנותם בב' לאוין וחזר בו ממ"ש בהקדמתו וגמר בדעתו למנותם בלאו אחד אך קשה דמ"ש דבזה הלאו לבד נוקפו לבו ולא בשאר [כוונתו דמ"ש דבלאו אלמנה ויתום הי' לבו נוקפו למנותם לב' לאוין אמאי לא נוקפו לבו גם בעמוני ומואבי ובשאר הלאוין דמנה הדד"ח שמנאן לב'] כו' עיי"ש שהניח ג"כ בתימא:
2ונ"ל בס"ד ליישב דרש"י ז"ל פ' משפטים פרשה כ"ב פ' כ"א כתב וז"ל כל אלמנה ויתום לא תענון ה"ה לכל אדם אלא שדיבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם עכ"ל לכאו' נ"ל דדברי רש"י תליא בפלוגתא דתנאי דבמכילתא פ' משפטים פרשה י"ח איתא וז"ל כל אלמנה ויתום לא תענון אין לי אלא אלמנה ויתום שאר כל אדם מנין ת"ל לא תענון דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אלמנה ויתום שדרכם לענות בהם דיבר הכתוב עכ"ל נראה מפשטות לשון המכילתא דר"ע ור"י פליגי דר"י סובר דהלאו זה קאי על כל אדם ור"ע סובר דלא קאי רק על אלמנה ויתום ואי הפשט בהמכילתא באמת כן אז קשה על רש"י דהיכי פסק כר"י לפי מ"ש הרמב"ם בהקדמתו שר"י קיבל מר"ע וכ"כ בפ' המשניות פ"ב דעדיות משנה ו' שר' ישמעאל תלמידו של ר"ע וא"כ היכי פסק רש"י כתלמיד במקום רבו ואפילו אי נאמר שרש"י לא סובר בזה כהרמב"ם שהי' תלמידו ג"כ קשה כיון דהלכה כר"ע מחבירו אעכצ"ל דרש"י סובר הפשט במכילתא דר"י ור"ע לא פליגי אלא במשמעות דורשין וכמ"ש הדינא דחיי וז"ל ובין ר' ישמעאל ובין ר"ע סוברים שה"ה לכל אדם אלא שר"י סובר שרבוי כל אדם הוא מדכתיב לא תענון כלומר אעינוי קפיד קרא בין שיהיה אלמנה ויתום בין שיהי' שאר כל אדם ור"ע סובר שא"צ לרבות כל אדם מדכתיב לא תענון שמה שתפס הכתוב אלמנה ויתום מפני שדרכם ליענות ותפס רש"י ז"ל דברי ר"ע מפני שהלכה כר"ע מחבירו כו' עכ"ל וכ"כ המגלת ספר וז"ל ולפי פשט הברייתא משמע דלענין דינא כ"ע מודו דה"ה לשאר כל אדם הזהיר הכתוב אלא משמעות איכא ביניהו דמר מפיק לי' מלא תענון ומר משמע לי' שדיבר הכתוב בהווה שדרכן לענות בהן לפי שהן תשושי כח אבל לאו בדוקא נקט אלמנה ויתום אלא ה"ה לכל אדם ורש"י תפס בלשונו כמשמעות ר"ע כו' עכ"ל וגם הסדר משנה ז"ל הל' דעות פ"ו הל' י' כתב דלא פליגי אלא במשמעות אלא שהביא בר' ישמעאל פשט אחר לא כמ"ש הדד"ח והמג"ס וז"ל ופירש בס' זית רענן דנפקא מדכתיב לא תענון באות נו"ן בסוף התיבה והי' די לכתוב לא תענו באות וא"ו לחוד בסוף התיבה ש"מ דאתי לרבות אפי' כל אדם עכ"ל ועיינתי בז"ר בפ' משפטים ולא מצאתי כמ"ש משמו אלא הכי כתב וז"ל ת"ל לא תענון פירוש דהול"ל לא תענון אלמנה ויתום ומדכתיב לא תענון לבסוף משמע לא תענון כל אדם עכ"ל ואת מ"ש הסד"מ בשם ז"ר מצאתי בפסיקתא זוטרתי פ' משפטים עי"ש עכ"פ יצא לנו מהנ"ל דלרש"י צ"ל דבין לר"י ובין לר"ע קאי הלאו זה על כל אדם. אבל להרמב"ם נראה בפירוש מסה"מ דסובר דלאו זה לא קאי רק על אלמנה ויתום מדכ' שהזהירנו מענות היתום ואלמנה וכן נראה מחיבורו הל' דעות וכ"נ דסברו החינוך והשאר מוני המצות הנ"ל מדלא כתבו דגם בשאר אדם מוזהרינן וגם מהרמב"ן דמנה אלמנה בפ"ע ויתום בפ"ע נראה ג"כ דסובר כן וא"כ לכאורה קשה עליהם מהמכילתא הנ"ל וצ"ל דהרמב"ם והרמב"ן ודכוותיהו לא סברו הפשט בהמכילתא כמו שסובר רש"י אלא סברו דר"ע פליג לגמרי על ר' ישמעאל וסובר דלאו זה לא קאי רק על אלמנה ויתום ולא דיבר הכתוב בהווה וכמ"ש הגור ארי' ז"ל פ' משפטים וז"ל ונ"ל לפרש דהכי פירושו מדכתיב כל אלמנה ויתום לא תענון ולא כתיב לא תענון יתום ואלמנה דהוי כמו כלל ופרט לא תענון כלל אלמנה ויתום פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט אבל עכשיו דכתיב לא תענון בסוף הוי פרט וכלל ומרבה הכל אלא דק"ל למה הניח דברי ר"ע דהלכה כמותו נגד חבירו דסבירא לי' ביתום ואלמנה דיבר הכתוב שמצוי לענותן לכך מזהיר עליו ביותר ולא שדיבר הכתוב בהווה ואפשר כי רש"י מפרש כו' וכתב כמו שכתבנו לעיל אליבא דרש"י דר"ע ור"י לא פליגי אלא במשמעות ואח"כ כתב וז"ל אבל לא נראה לי פיר' זה דבהא פליגי הנך תנאי עכ"ל וא"כ י"ל דגם הרמב"ם והרמב"ן ודכוותיהו סברו הפשט בהמכילתא כמ"ש הג"א לדידי' שר"ע פליג על ר"י דלא קאי לאו זה רק על אלמנה ויתום דוקא ופסקו הם כר"ע, וא"כ יש לפנינו שני שיטות בלאו זה שיטת רש"י דקאי על כל אדם ושיטות הרמב"ם והרמב"ן ודכוותיהו דלא קאי רק על אלמנה ויתום ונ"ל דיש נ"מ בין הני שיטות מלבד הנ"מ דלרש"י קאי על כל אדם ולדידהו לא יש עוד נפ"מ דלשיטת רש"י כ"ע מודה אפילו הרמב"ן דלא יכלינן למנות לאו זה רק ללאו אחד כיון דמזהיר על כל אדם א"כ הוי כשאר לאו שמזהיר על כל ישראל דלא מנינן לכל מין אנושי ללאו פרטי אבל לשיטתם יש מקום לפלוגתא של הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל אי למנות לחד לאו או לתרי לאוין, וא"כ ממילא יש ליישב בס"ד שפיר את רבינו מכל הקושיות הנ"ל דהמהרש"ל ז"ל בביאורו כאן על מ"ש רבינו ואעפ"י שפירש"י שה"ה לכל אדם כו' אני אומר שתפס אלמנה ויתום מפני הברית הכרותה להם כו' כתב המרש"ל ע"ז וז"ל ואע"פ שפירש"י כו' פירוש וא"כ למה צריך כל לרבות אלמנה של מלך ומשני שאתא לברית כרותה כו' עיי"ש שכ' גם פשט אחר אבל לפי הפשט זה נראה דהמהרש"ל סובר דרבינו סובר כרש"י דהלאו זה קאי על כל ישראל אלא שדיבר הכתוב בהווה וכיון דסובר כרש"י א"כ קשה על מ"ש דכל אתא לרבות אלמנה של מלך דלמה לי כל ע"ז הא הוי בכלל כל ישראל גם אלמנה של מלך וע"כ כתב רבינו שאתא כל לרבות לברית כרותה כן צ"ל הפשט ברבינו לפי פירוש ראשון של המהרש"ל וא"כ ממילא י"ל דלעולם סובר רבינו כהרמב"ן דבלאו שבכללות נמנה כל פרט ללאו בפ"ע וע"כ מנה עמוני ומואבי נא ומבושל והשאר לאוין שבכללות שהביא הדד"ח בשמו לשתים והא דלא מנה לאו זה לשתים י"ל דכיון דסובר כרש"י דהלאו זה קאי על כל אדם כהנ"ל ול"ק הקושי' הראשונה של הפ"ד והקושי' של הדד"ח הנ"ל וגם הקושי' של המג"ס ל"ק די"ל דמש"ה הי' נוקפו לבו בלאו זה משום דהי' מסופק הפשט בהמכילתא הנ"ל אי כרש"י או כהרמב"ם אבל אח"כ נתאמת אצלו לעיקר כפשטו של רש"י וע"כ כתב במל"ת ק"פ דלא הוי אלא חד לאו אבל באידך לאוין שבכללות לא הי' לבו נוקפו משום דבאמת סובר כהרמב"ן בהאי כללא דלאו שבכללות למנות לשתים כמובן, וגם הקושי' השני' של הפ"ד ג"כ ל"ק די"ל דבהקדמתו עדיין הי' סובר רבינו הפשט בהמכילתא כהרמב"ם ולפי שיטתו דסובר כהרמב"ן דלאו שבכללות נמנה לשתים ע"כ שפיר כתב בהקדמתו שחלקו על הרמב"ם אבל בחיבורו י"ל דמש"ה חזר מזה משום דנתאמת אצלו הפשט בהמכילתא כרש"י וכהנ"ל ודו"ק ועי' במעיין חכמה ז"ל דף כ"ז ע"ב שגם הוא מתרץ את רבינו בטוב טעם. ועי' ביראים ז"ל סי' נ"ד שכ' וז"ל הזהיר הכתוב בפ' ואלה המשפטים כל אלמנה ויתום לא תענון פי' לא יענה אותם לא בהונאת ממון ולא בדברים רעים ודבר זה אפילו בישראל אסור ולמה הוצרך להזהיר עליהם אלא לעבור עליהן בשני לאוין עכ"ל וצ"ל דמ"ש ודבר זה אפילו בישראל אסור כוונתו דיש לאו בישראל על אונאת דברים וגם על אונאת ממון ומדכ' דדוקא על אלמנה ויתום עובר בשני לאוין ע"כ מוכח דסובר הפשט במכילתא כהרמב"ם ודעמיה ופסק כר"ע ומדמנה היראים אלמנה ויתום בלאו אחד עכ"מ דסובר כהרמב"ם ולא כהרמב"ן בהאי כללא דלאו שבכללות הנ"ל כמובן: